|
רגב. תודה [צילום: אוליבר פיטוסי/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות נשמעים צלילים אחרים לצד הצלילים ששמענו כל העת והיו לפס קול אחד ואחיד באירועים הממלכתיים.
השנה, כמו בחמש השנים האחרונות, נעשה ניסיון די מוצלח לממש הלכה למעשה את המילים הגדולות כמו: אחדות, אהבת ישראל, עם אחד, להפוך את המילים מאותיות מתות חסרות משמעות לאותיות מלאות חיות עם מקצבים שונים, עם ארומה אחרת, עם סגנונות אחרים.
בחמש השנים האחרונות אנו זוכים בטקסים הממלכתיים למגוון צבעים, מגוון מגדרים, מגוון קולות, מגוון אמונות. לא עוד קול אחד, צבע אחד, אמונה אחת ופנקס אחד. השינוי, או שמא התיקון, מתקבל בשמחה גדולה על-ידי המודרים התמידיים ובחרון אף ותחושת גונבים לנו את המדינה בקרב אדוני הארץ השולטים בצמתי חיי האזרחים כמעט משנת 1948.
הימים הממלכתיים מימי הדלקת המשואות דרך הענקת פרס ישראל, בואכה חידון התנ"ך ועד לימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה הצטיינו עד לא מכבר בצליל אחד, מוכר, ידוע, צודק מאין כמותו בחלק מהעם. החלק השני בעם חש מודר, לא שייך, מנוכר, הצלילים אינם צליליו, האמונות אינם אמונותיו, הממלכתיות הדירה אותו ברגל גסה וייתכן אף מבלי להתכוון לכך.
תהליך מרתק מתרחש, יש הסבורים כי מאוחר מידי ולאט מידי, בחברה הישראלית. ההחלטה להוסיף ולשלב ניחוחות וקולות, מראות וצבעים מתרבויות אחרות היא החלטה מחויבת המציאות. טקס בו למעלה מחצי העם חש כי זה אינו הטקס שלו הוא טקס מיותר, כיתתי, קבוצתי, הוא אינו אירוע ממלכתי האמור בסופו של יום ליצור חיבורים ותחושת שייכות למדינת ישראל. יש לברך על הצלילים המגוונים יותר בטקסים האמורים ללכד ולחבר את העם, הצורך הזה צמח מהאין, מהחסר מהנעדר.
יש מי שרואים בדמויות פוליטיות מסוימות, דמויות נלעגות הראויות לכל ביזוי ועלבון, זוהי לרוב חלק מטקטיקת ואסטרטגיית השינמוך, ההקטנה, ההשתקה. תהליך מבורך זה של הטמעת חלקים נוספים בפאזל הלאומי החל דווקא מאותם שרים המושמצים מעל כל במה ונראה כי הוא מצליח בגדול. חצי מהעם פתאום גילה טקסים ממלכתיים שהיו בעלי צליל קול אחד, ידוע וצפוי.
עד לפני חמש שנים הטקסים הממלכתיים לבשו אותם בגדים, צחקו מאותן בדיחות, דיברו בשפה אחת, הם היו הטקס, הם ואין בילתם. קהילות שלמות היו אורחות מאונס בטקסים אלה שלא הייתה להם בו נוכחות אפילו מזערית ביותר.
תהליך זה הוא תהליך מבורך אך יש לעמוד על משמר האיזונים כדי לא לבטל את שהיה אלא להשלים את החסר. המינון הראוי באווירה, בתוכן, בייצוגיות בטקסים אלה הוא חשוב ביותר, אל לנו לתקן עיוות ביצירת עיוות חדש.
מירי רגב, שרת התרבות לשעבר, יו"ר ועדת סמלים וטקסים, תודה לך על שגרמת לחלק משמעותי בעם לחוש שהטקסים הללו מדברים גם אליו, נוגעים גם בו, מאפשרים לו להיות חלק ממשהו עצום. עתה יש להרחיב מודל זה למעגלים נוספים בחברה הישראלית.