|
|
[צילום: מסעדת שאטו באילת]
|
|
|
|
|
כל מסעדה של השף רונן דברת-בלוך היא חגיגה בשביל דניאלה רגב, ולפעמים, לדניאלה רגב מתחשק שכולם ידעו שדברת-בלוך הוא הגבר שעושה אותה מאושרת כבר שנים. דניאלה הייתה בג'ולסון, דניאלה הייתה בלורנס, ודניאלה נהנתה. מאוד. מהבישול היצירתי, מההפתעות שמגיחות בכל מנה ומנה ומההגשה משובבת האישונים והנפש. את דברת-בלוך אומנם כבר לא תמצאו באף אחת מהמסעדות הללו, אבל אותי לבטח תמצאו דולקת אחריו וממתינה בקוצר רוח למוצא סיריו. החל מהחודשיים האחרונים, באמת כולם יוכלו ליהנות מהאומנות של אחד השפים המוצדקים שידעה מדינת ישראל, ולא רק "מיוחסים" כמו דניאלה, כי שאטו, המסעדה החדשה שלו באילת, היא מסעדה כשרה.
עכשיו, באופן עקרוני דניאלה מתנגדת למסעדות כשרות. למה, תשאלו? גם כי דניאלה סתם אוהבת להתנגד לדברים כסגנון חיים, וגם כי מהו פירה, בלי חמאה? מהי ארוחה, בלי פריט קטן מהים לשמח את החך? ועוד דווקא בעיר סוררת כמו אילת, שבה הדבר האחרון שעולה לכם על הביקיני והדעת זה להתחבר לאלוהים. מזל שאם כבר הוטל עליי לאכול במסעדה כשרה, היא לפחות תחת ניצוחו הקולינארי של דברת-בלוך, יקירי.
שאטו ממוקמת ליד עיר המלכים, הלונה פארק התנ"כי של העיר הדרומית, ואכן חוויית האכילה מזכירה בילוי בלונה פארק (מינוס אלמנט הבחילות, כמובן). המסעדה מעוצבת בסגנון מאד תל אביבי, אם אכן יש חיה כזו, ואין בה ולו שמץ של הנובורישיות האילתית שמאפיינת מסעדות רבות בעיר. אופציות הישיבה מגוונות, ומתאימות לכל ישבן וחשק - שולחנות גבוהים עם כסאות בר, לאונג' עם ספות נוחות ושולחנות נמוכים. במקום יש גם בר מפואר והחל מ-23:00 מגיע די.ג'יי, משתנה התפריט ומתחלפת גם האווירה, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת לגמרי.
התפריט, בדומה לעיצוב, אקלקטי למדי אך שומר על רף אנינות גבוה. בכניסה למסעדה, ניצב לו יקירי החדש, הטאבון, שמפיק פוקצ'ות נהדרות עם כל מיני הפתעות. את הארוחה שלנו פתחנו בפטה כבד כפרי ובסלמון בטמפורה עם רוטב איולי (28 שקל לכל אחת). הדג היה עשוי בדיוק כמו שצריך, קריספי מבחוץ ועדין ועסיסי מבפנים, ונהנה ממניפת טעמים עזים. מי שיעדיף את הדג שלו נא, ישמח לדעת שבשאטו מגישים גם סושי. הפטה הכפרי לא עשה בושות לצד הבשרי של השולחן, והלך מצוין עם לחם האגוזים שהוגש לנו לצדו.
החלטנו לשמור על קו הים-יבשה גם במנות העיקריות. דגמנו את ה"ספיישל שאטו", מנה של מדליוני פילה שביניהם פרוסות כבד אווז (108 שקל). זו אומנם המנה היקרה ביותר בתפריט, אבל חברים - כבר הגעתם עד אילת, לא תשתוללו? הטיפול בבשר במקום הזה הוא טיפול של אנשים שיש להם כבוד לאוכל. הבשר נצלה עד למידה הנכונה, וכבד האווז התפרק בפה במתיקות האופיינית לו. מנת פילה הדניס הייתה טובה גם היא, אבל כקרניבורית אני קצת מתקשה להתפעל מדגים. המנות הוגשו עם פירה, שהוכיח שפירה כשר יכול להיות טעים. באמת.
סיימנו את הארוחה כשכרסנו בין שינינו, אך בכל זאת דגמנו את עוגת השוקולד החמה - כי אם כבר קינוח, אז שיהיה משוקולד. היה מצוין, ואם נחתום במשפט שמסכם את הארוחה כולה: אם יש מקום שעושה כבוד לאוכל הכשר, זה ללא ספק השאטו של רונן דברת-בלוך. ודניאלה לא משוחדת. בכלל.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
