ביקור בארץ הגליל המערבי

אין לדעת כמה זמן עוד נבכה את אירועי אוקטובר 2000, החודש שפתח לנו סידרה אינסופית של סיבות לכישלונות בתחומים רבים, אך מי שסבל מהם יותר מכולם, היה ענף התיירות. מומחים לדבר מעריכים ששנת תשס"ב הייתה הגרועה ביותר לענף מאז קום המדינה. "חזרנו לנקודת האפס", הם אומרים.

נזקי האינתיפאדה מוערכים בכשישה מיליארד ש"ח, סכום אדיר בכל קנה מידה, לא כל שכן במדינה כשלנו, שהתרגלה כבר לראות קרוב לשלושה מיליון תיירים בשנה שנכנסים בגבולותיה הצרים.

מה עושים בעיתות משבר? יוצאים מהבית ומנסים לחמם את המיטות הריקות שהותירו התיירים מאחוריהם. ואמנם, בסקרים שפורסמו בידי משרד התיירות, נמסר על עלייה של 12% בתיירות ישראלית לעומת השנה שעברה. ואותי, אישית, זה משמח, כי אין לך דבר יפה יותר מאשר לבקר בכל חלקי ארץ-ישראל בתקופה זו, תקופת החגים.

החסד הגדול שעשה איתנו לוח השנה העברי, בהטילו את כל כובד החגים על חודש תשרי, החופף כמעט לחלוטין את חודש ספטמבר, היטיב עם התיירות המקומית כמעט בכל חלקי הארץ. ממקור ראשון אני יכול להעיד, בעקבות סיורים/ביקורים בגליל המערבי ובים המלח, על נהירה ישראלית גדולה מאוד לבתי מלון ולשאר מקומות נופש, במיוחד בימי ראש השנה.

יצאנו לגליל בסיסמה "ארץ הגליל המערבי - זה הזמן לאהוב." ואומנם, אהבנו כל רגע בסיור הזה שבו ביקרנו במקומות קסומים, בין אם זה באחוזת אסיינדה, בית ההארחה נס עמים, מושב ייחודי בשם כליל, באמת כליל השלמות הנפשית של האדם, הכפרים הדרוזיים ג'ת וינוח, פקיעין ההיסטורית, ראש הניקרה, לינה ואירוח בבתי המלון של נהריה, קרלטון הידוע והחדש יותר סול מרין והצצה אל עבר אולם האבירים של מלון חוף התמרים בעכו (PALM BEACH באנגלית).

המספרים שקיבלנו מראשי התאחדות המלונות בגליל המערבי, בדבר אחוזי תפוסה בחודשים מרס השנה, היו טובים. בחוף התמרים, למשל, עמדה התפוסה על 85% באוגוסט ובממוצע החודשים על 60%; בראש הנקרה היו 88% מהחדרים תפוסים באוגוסט ובממוצע 64%, 50% היתה התפוסה הממוצעת באסיינדה, 48% בקרלטון נהריה, 40% בסול מרין נהריה ורק במקום הקטן, נס עמים, שבאמת מתקיים בנסים, עמדה התפוסה הממוצעת על 35%, כאשר באוגוסט היתה התפוסה הטובה ביותר - 57%.

אהבתי דווקא את זו האחרונה בדירוג. כפר קטן, עם הרבה עיניים כחולות ושיער בלונדי, תושביו מאמינים בכל לב שעם ישראל הינו העם הנבחר וכי ישוע מנצרת חי ומת כיהודי. נס עמים הוא כפר נוצרי, שבו חיים חברים מכנסיות שונות בעולם ובו למדו ומלמדים לפתח כבוד הדדי לכל בני האמונות והדתות.

כבר בשנות החמישים היו מי שפיתחו את רעיון הכפר ולכן קראו לו גם "נס עמים", הלקוח מספר ישעיהו ומשמעותו כי צריך ואפשר לתת "סימן ואות לחיים." אין שם בית כנסת, מסגד או כנסייה. יש שם "בית תפילה", שם מקדשים גם שבת וחג ומכבדים את ימי שישי של המוסלמים ואת ימי ראשון של הנוצרים.

הביקור בתקופה זו בארץ הגליל המערבי, מאפשר הצצה לעולמות מגוונים ביותר ולהשתתפות בפסטיבלים רבים, כמו פסטיבל הזית, שיתקיים זו השנה השמינית במהלך חודש נובמבר הקרוב. המבקרים בו ילמדו למסוק זיתים בכל אחד מכפרי הגליל המערבי, בתי הכפרים ייפתחו בפני הקהל הרחב והמשתתפים בפסטיבל ייהנו מארוחות בבתי המשפחות בכפרי היהודים, הערבים והדרוזים. פסטיבל הזית יימשך בשלושה סופי שבוע, מתחילת נובמבר עד לאמצע החודש.

במבצר יחיעם שבגליל המערבי יתקיים באוקטובר (11-12, 18-19) פסטיבל הרננסנס למוסיקת ברוק וימי הביניים. לאה זית (לא מפסטיבל הזית) תהיה המנהלת המוסיקלית שתוציא את הפסטיבל לדרך זו השנה העשירית. מי שאוהב מוסיקה - בהחלט מוזמן. כרטיס הכניסה יכלול את כל המופעים במבצר ולא ייגבה תשלום לכל מופע בניפרד.

אסור לפסוח על גן התעשיה והמוזיאון הפתוח בתפן. יש סיורים מתואמים מראש ויש כאלה שאינם מתואמים. בשניהם יש מה לראות. הקהל מוזמן לראות מה יכול לעשות יהודי חולה ארץ ישראל בשם סטף וורטהיימר.

הזמן כאילו עמד מלכת במקום קסום אחר, כליל שמו, ובשבילים המובילים לבתי התושבים. ביקרנו בביתה של דיאן, אחת מצמד הזמרות עדה ודיאן. בלבושה הלבן, שהוא מסורתי ביישוב כליל, ובקולה הערב, פגשנו תרבויות שונות באומר ובצליל. דיאן שולטת בכמה כלי נגינה ובאחרונה אף יצא לאור תקליטור משלהן ובו מוסיקה משירי שנות ה-60' וה-70', כמו גם מוסיקה אירית המתאימה מאוד לנוף הייחודי של המקום הזה.

אחד המלווים שלנו, אורי לב, איש נפלא, סיפר לנו על כמה ממנהגי המקום כמו, למשל, שתושבי כליל אינם רוצים להרחיב את מעגל המצטרפים לקהילתם ומגבילים את ההשתתפות ל-44 משפחות בלבד. למה? - ככה. וזה לא הכל. המרחק מבית לבית (שנבנה ב"עשה זאת בעצמך") חייב לעמוד על 750 מטרים. חלום שאפשר להגשים רק אי שם בגליל המערבי. זה נשמע אולי מוזר, אך יש בין המבקרים שם שמסוגלים לאהוב את דרך החיים הזאת.

פקיעין. קרוב ל-5,000 תושבים. 70% דרוזים, 28% נוצרים, 2% מוסלמים ויהודים. הכפר משמש דוגמא ומופת לחיי שלום, אחווה ורעות. יש לו היסטוריה ואותנו מעסיקה, כמובן, משפחת זינאתי ומלחמתה ביהודים. כן, הגברת זינאתי, עדיין שומרת חותם היהדות בפקיעין, לא מפסיקה לקונן על מר גורלה ומספרת לכל מי שמוכן לשמוע על התנכלות מצד השלטונות, הכפר, הרשויות ובכלל - כל מה שזז סביבה. אבל בלעדיה אי אפשר. היא מחזיקה בידיה את המפתחות לבית הכנסת העתיק. בלעדיה - אי אפשר להיכנס בשעריו ולכן מוטב לשמור אתה על יחסים טובים.

טיפוס מעניין אחר פגשנו בסיור לילה שהתקיים בעכו. עבדו. בחור שנון, מספר סיפורים מובחר שלמד את כל הטקסטים האפשריים בעל פה ומוכר אותם לכל דורש ברהיטות, בצחוק ובכשרון. סיפורי הים שלו נקלטים על-ידי תיירים ומזדמנים רבים למקום והכל כיד הדמיון הטובה עליו.

בסיור בגליל המערבי למדנו להכיר מיגוון עצום של נופים, הצצנו אל החי והצומח, טעמנו מן הטעמים והתבשמנו בריחות, בצלילים והאטרקציות התיירותיות המזומנות לכל מי שיגיע לשם במרוצת החודשים הקרובים, החל מחג הסוכות הבא עלינו לטובה וכל בפסטיבלי השונים עד לסוף השנה האזרחית.

פתגם גלילי עתיק אומר: "חכם השביל מההולך בו." יש צדק רב במשפט הזה. נסו ותיהנו.