מבט אישי <span style='font-weight:normal;'>[33]</span>: <br>המלחמה על העולם הרגשי

צה"ל קבע כמטרה לשנות את התודעה של הפלשתינים. אלא שההגיון של יריבינו (וגם שלנו) מושפע מאוד מאמוציות, תחושות ומשקעים תרבותיים. מערכה על תחושות ורגשות שונה ממערכה על התודעה. עלינו לבחון לעומק את תפיסת ההפעלה ואת האיזון המתאים בין לחימה, מהלכים מדיניים, דיפלומטיה, כלכלה ותקשורת כדי להשפיע דרך האמוציות על רצון הפלשתינים בהסכם.

בחודשים האחרונים החלנו לנגן מנגינה חדשה-ישנה: המלחמה נגד הפלשתינים אינה על ניצחון פיזי, אלא היא קרב על התודעה. גישה זו מעניקה משמעות אחרת למלחמה המוגבלת: כל פעולותינו מכוונות כדי לשכנע את הפלשתינים בדרך ההגיון, כי לא ישיגו דבר באלימות וכי כדאי להם להפסיק את האש ולחזור לשולחן הדיונים.

אם נרחיב את משמעות הקרב על התודעה, הרי הקרב הוא גם על התודעה שלנו, של הציבור היהודי. לפי תפיסה זו, רק אם יבין העם כי אין דרך אחרת, יוכל להתמיד במאבק במשך תקופה ארוכה. מנטרה זאת מעבירה את מרכז הכובד מאלימות להגיון. הצרה היא שטיעון זה כנראה אינו נכון ועלינו להחליפו בטיעון חדש.

שיפוט אובייקטיבי של התנהלות הפלשתינים, מתקשה להסביר את ההגיון בסירובם לקבל את ההצעות הקיצוניות של ברק וקלינטון ובחירתם במלחמה נגד ישראל. הקושי להסביר אינו נובע ממגבלות התבונה, אלא מכך שההיגיון של יריבינו מושפע מאוד מאמוציות, הלכי רוח ומשקעים תרבותיים. בשבילם, "זכות השיבה", ו"אף שעל", הם מושגים טעונים רגשית כה עמוק וחזק שהם מונעים (בינתיים) שיקולים רציונליים כמו חיפוש פשרה, התייחסות לצורכי הצד השני, והקשבה לקול ההגיון הצרוף. למעשה, רבים מהעימותים בין עמים הסתיימו לאו-דווקא עקב שיכנוע הגיוני, אלא עקב אמוציות חזקות כמו תיסכול, פחד, שכול, עייפות ואובדן דרך. ומצד שני תקווה וצפייה לתקופה טובה יותר אם יסתיים העימות.

אם כך, אין זה נכון רק לפלשתינים, אלא לרוב העמים וגם לנו. לדוגמה, מלחמת יום כיפור הסתיימה ללא הכרעה ברורה מבחינה צבאית. מבחינת התודעה, שני הצדדים הבינו כי לא עלה בידם להשיג את מטרותיהם. אולם מבחינת התחושות, הרגשות, האמוציות, יצאו המצרים והסורים מהמלחמה בתחושת ניצחון חזקה. לעומתם, הישראלים חשו הלם, תבוסה, וכישלון. לתחושות אלו היתה השפעה רבה על תוצאות ההסכמים להפסקת האש.

גם היום המאבק בינינו לבין הפלשתינים אינו עולם של תובנה ותודעה, אלא עולם בסיסי יותר, עולם של תחושות ורגשות. אין אנו כה רציונליים כפי שאנו חושבים. אך עצוב לא פחות, הדרך אל הפלשתינים עוברת קודם כל דרך תחושות הבטן. הדרך ארוכה ומפותלת. כדי להביא אותם לפעולה הגיונית, עלינו להבין היטב את העולם התרבותי, והרגשי שלהם כדי ליצור אצלם אמוציות כה חזקות שישפיעו על קבלת ההחלטות שלהם. אין לנו ברירה, אלא לעצב את עולמם הרגשי הן באמצעות מקל אך גם באמצעות גזר. כלומר באמצעות לחץ צבאי מדיני וכלכלי, ובאמצעות צעדים בוני אמון וסכויים להטבות מכל הסוגים כאשר ייפסקו הפיגועים.

באותה מידה, עלינו לכוון את מדיניותנו כלפי פנים כדי לחזק את המורל של האזרחים, של קבוצות העלית ושל מעצבי דעת הקהל. לא רק על-ידי שיכנוע הגיוני בצדקת דרכנו אלא גם, ואולי בעיקר, בחיזוק תחושת הביטחון האישי והכלכלי, צפיה לאור בסוף המנהרה, הרגשה שיש הנהגה אחראית, ותקווה במובן הרגשי העמוק ולא רק במונחים רציונליים יבשים.

המערכה על העולם הרגשי שונה מהמערכה על העולם התודעתי. עלינו לבחון לעומק את תפיסת העימות ואת האיזון הדרוש בין לחימה, מהלכים מדיניים, דיפלומטיה, כלכלה ותקשורת כדי להשפיע דרך האמוציות של הפלשתינים על רצונם בהסכם.