פרשת האונס בחיל האוויר מזעזעת אותי מכל היבט שאסתכל. כאדם, כאישה, כאם, כמי שעוסקת בתפקיד חינוכי. כל התהליך החינוכי כולו, שאנו מעניקים לילדינו-תלמידנו, מרגע שעמדו על דעתם, מכוון לכך שברגעים של בחירה, כשלא נהיה שם איתם להנחותם ולהדריכם - יעשו את ההחלטות הערכיות הנכונות. יגיבו בסיטואציה מסוימת בה נדרשת הכרעה ערכית - כפי שאנו מצפים מבן אנוש הומני ומוסרי. יעשו שימוש בערכים ששנים כה רבות שיננו בתיאוריה. לכך הלא מכוון כל התהליך החינוכי, וברגע שזה לא קורה -זה מאכזב ומהווה שבר ערכי חמור.
פרשת האונס מהווה כתב אשמה כלפי כל המערכות האמונות על החינוך במדינת ישראל. זריקת האשמה על חיל האוויר בלבד היא מתחסדת ונטולת הוגנות. לכישלון הערכי המהדהד שותפים הורי החיילים, ומערכת החינוך שכשלה במשימה הבסיסית - לציידם בנורמות מוסריות בסיסיות. שותפה לכישלון החברה הישראלית כולה, שבמסר סמוי וגלוי, שידרה לחיילים הצעירים ש"הכול מותר, ומה שנותנים לך קח ואל תשאל שאלות". העובדה שבמשך תקופה כה ארוכה לא קם צדיק בסדום שמצפונו האנושי זעק לשמיים, או לכל הפחות חש אי נוחות מסוימת שתגרום לו להודעה אנונימית או התרעה - צריכה להדליק אצל כולנו נורות אדומות.
אירוע זה מעורר שאלות קשות לגבי רמתם הערכית והמוסרית של האנשים המופקדים על ביטחוננו. חוסנו של הצבא הוא בראש ובראשונה ברוחו, במוסריותו בערכיו, לפני אמצעי הלחימה שלו. חשש גדול מקנן בלבי, שהבסיס הקטן שם בדרום, הוא השתקפות החברה הישראלית כולה. בדק בית ערכי נדרש לחברה הישראלית כולה. ברגע שאנו כחברה מאבדים את היסודות הערכיים והאנושיים שלנו, הרי שסדקי הבניין עלולים בסופו של דבר לגרום לקריסתנו המוסרית והפיזית.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
