יום השנה לרצח יצחק רבין נוצל גם הפעם על-ידי אישי שמאל כדי להעצים את האיש ומורשת השלום שלו, תוך התעלמות מדברי הביקורת הקשים שהם עצמם הטיחו בו בחייו. יש הרבה צביעות בחיבוק שמחבקים אותו אנשים כמו שולמית אלוני, או יוסי שריד. אלה ודומיהם חוזרים וטוענים, כי אילמלא נרצח, הכל היה פה טוב יותר, שלום היה שורר בארצנו והכלכלה היתה פורחת. במלים אחרות: בשבילם רבין הוא קודם כל קלף בוויכוח הפוליטי העכשווי, מגוייס עד תום למען "שלום עכשיו", "מר"צ" ו"גוש שלום".
מי לידינו יתקע, שיצחק רבין - אלמלא נרצח בידי בן-עוולה יהודי - לא היה עושה תפנית נוספת, לנוכח התרגילים המכוערים שעשה לו ערפאת, וחוזר בו מהדרך שהועלה עליה באוסלו? והן רבין היה ביסודו אקטיביסט, שהיה מוכן לעשות ויתורים מרחיקי לכת למען שלום עם שכנינו הפלשתינים, אבל לא באותו היקף שמנסים לייחס לו התבוסתנים שלנו. בוודאי לא בירושלים.
קשה עד היום להבין מדוע הלך, או הולך, בעיניים כמעט עצומות להסכמי אוסלו. כחבר הכנסת באותו זמן, הייתי שותף לביקורת הלגיטימית על מהלכיו התמוהים. יחד עם זאת, חברי ואני עשינו הכל לבלום גילויי הסתה מתוך הימין הקיצוני.
בין המקלסים את רבין המת יש העושים זאת תוך שהם מחרפים יריבים פוליטיים ומסלפים את האמת לגביהם. כזה היה המאמר ב"מעריב" מיום 16 באוקטובר: "מנהיג אמיץ, מהלך נכון". מילא, שבחים מפוקפקים לרבין, אבל מדוע הסילופים לגבי קודמו, יבל"א, יצחק שמיר? דווקא קראנו באחרונה כמה מאמרים, שנושאים את הכותרת "געגועים לשמיר". האיש, שביום א' חגג 87 שנה, מצטנע לו בלשכתו התל-אביבית. מקפיד להגיע אליה מדי בוקר ולעקוב מהצד אחרי המתרחש בעם ובמדינה. אין ספק, שלבו נחמץ בקרבו למראה המצב שאליו הידרדרנו מאז אוסלו.
בהליכתו למדריד באוקטובר 1991 הוכיח שמיר, כי שאיפת השלום איננה רק נחלת השמאל או מה שמכונה "מחנה השלום". השלום הוא משאת הנפש של כולנו. ההבדל הוא רק בשאלת המחיר. ואכן, שמיר היה סרבן של אותה נוסחה "שלום תמורת שטחים", שטחי מולדת. שמיר בוודאי מתנגד לאותה נוסחה שמפריח בימים אלה שמעון פרס, המדברת על "שתי מדינות, שני עמים". הוא לבטח היה אומר על נוסחה זו של מי שהיה פעם שותפו לממשלת האחדות הקודמת, כי היא מעניקה לערבים עוד מדינה על 22 המדינות הערביות הקיימות, וזאת על חשבון העם היהודי וארצו הקטנה.
לעת שהלך למדריד, ערפאת ואש"ף היו בשיא שפלותם. רב היה הסיכוי שהפלשתינים, תושבי יש"ע, יסכימו בסופו של דבר לפתרון דמוי אוטונומיה, אשר להערכתי, שמיר היה מוכן לתת להם. לומר כי "שמיר הלך למדריד כדי לא לעשות דבר", זוהי פשוט עלילה. עצם ההליכה למדריד והנאום ההיסטורי שנשא - זוהי עשייה מדינית ממדרגה ראשונה. זהו מהלך מצד מנהיג, שנחשב למקובע בעמדותיו הלאומיות, שיצא אליו במלוא שיקול הדעת והזהירות, עם תקווה לא מרחיקת לכת, לפתוח מהלך של מו"מ שקול ולא חפוז, שנבדק מחדש בקפידה יום יום וחודש חודש. מול איזה עוד מנהיג ישראלי ישבו באולם אחד כל ראשי מדינות ערב המעורבות בסיכסוך?
זהו מהלך של מנהיג, שכמה חודשים קודם לכן, נקט איפוק מתבקש על-פי הנתונים שנבדקו בכל רגע, לנוכח ירי הטילים העירקיים עלינו, דבר שאיש לא היה מצפה ממי ששמו יצחק שמיר. בזכותו ישראל לא סובכה אז במלחמה, שאותה ניהלה ארה"ב, ולאכזבתו לא סיימה את המלאכה. זהו אותו מנהיג שהשאיר אחריו מדינה עם כלכלה בצמיחה מרשימה, עם תוספת של מיליון עולים חדשים מבריה"מ לשעבר, עם יחסים דיפלומאטיים עם עוד כ-30 מדינות ובהן סין והודו. לא רוביק רוזנטל מ"מעריב" ולא איתן הבר מ"ידיעות אחרונות" יכירו ויזכירו זכויות אלה של שמיר. אבל ההיסטוריה עוד תשפוט ותקבע.
יצחק שמיר הפסיד את השלטון, למרות שמחנה הימין זכה בבחירות 1992 ביותר קולות ממחנה השמאל, בראשות יצחק רבין. רסיסי מפלגות מימין, שלא עברו את אחוז החסימה המוגדל, הם שהפילו אותו והביאו עלינו את אוסלו. הם טענו נגד מנהיג המחנה הלאומי, כי אינו עושה די למען ההתיישבות ובהליכתו למדריד סלל, כביכול, את הדרך לאוסלו. דומני, כי היום ישנה חרטה בליבם. גם להם כבר ברור, כי אין שני הפכים גדולים ממדריד ואוסלו, בין העמדה הלאומית הגאה שהוצגה בבירת ספרד לבין מסכת ההתקפלויות שנעשתה בבירת נורווגיה.
שמיר איבד את השלטון בגלל קוצר הרוח של שותפיו לקואליציה, אבל הוא השאיר אחריו מדינה במצב, שאין לנו אלא רק להתגעגע אליו ולחלום עליו. וביום הולדתו ה-87, עשר שנים לאחר שהשתחרר מעול השלטון, נאחל לו שיזכה לראות בקרוב בנפול שלטון הרשע בעירק, ובעיקר שיתגשם חלומו הגדול באמת - חידוש זרם העלייה, זרם של עולים מכל תפוצות הגולה ובעיקר מארה"ב. זוהי העשייה הציונית האמיתית, שתביא לביסוסה של המדינה מבחינה ביטחונית וכלכלית.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
