העיקר שמיכאל לא שבת...

השבוע הזה, לאחר תקופה ארוכה של עצב וייאוש, נפתח בשתי בשורות מעודדות, שהעלו חיוך על השפתיים. ראשית - בשורת מיכאל סורקיסוב. האיש בא אלינו לפני כשנה וחצי מתורכמניסטן, ניצב עם גלאי המתכות ו"אקדח" הגאז ומנע ממחבל מתאבד להתפרץ לקפה הטיילת בתל-אביב ולהתפוצץ בקרב המון בליינים.

קשה לדעת כמה אנשים חבים למיכאל את חייהם. אלמלא עירנותו ותושייתו, מי יודע אם לא היה מתרחש אסון בסדר הגודל של הדולפינאריום.

פועלו המוצלח של מיכאל מצטרף אל עבודתם היעילה של זרועות הביטחון, אשר לדברי בקיאים מסכלים שניים-שלושה פיגועים בשבוע וחוסכים מאיתנו זוועות ואימים. איש לא יתקע לידינו, שבין כתיבת שורות אלה לבין הופעתן בדפוס לא יתרחש, חס וחלילה, פיגוע עם נפגעים.

שהרי אין יכולת למנוע התאבדויות במאה אחוז של הנסיונות. והנה בשבוע מוצלח שלנו, עבר על אמריקה שבוע של היסטריה, פחד, חוסר אונים של אזרחים ושוטרים. שם פועל רוצח-צלף אלמוני. יורה ונעלם. הוא פועל מן המארב, אך איננו מתאבד. וכל מה שיש בידי המשטרה אלה הם הקליעים ו...קלסתרן של מכונית.

מספר חללינו ב"אינתיפאדה" הרצחנית של ערפאת ואירגוניו כבר הגיע ל-630, אבל לפחות השבוע, נכון לעת כתיבת דברים אלה, לא עלה המספר. על כך ראויים כוחות הביטחון וחברות האבטחה לתודה.

ככל שימשיכו בדרך מניעה זו, כן יש סיכוי שיפחתו נסיונות הפיגוע בעתיד. כבר עתה נראה, ש"מלאי" הפצצות החיות, חיות המתאבדים, פוחת והולך.

והיתה השבוע בשורה אופטימית נוספת. את סימניה אפשר לראות ברחובות הערים ובפתחי משרדי הממשלה. אלפי עובדי הרשויות המקומיות ורשויות הממשלה פתחו בשביתה. מה לערימות האשפה, לניחוח הזבל, להודעות "סגור לרגל שביתה" - ולאופטימיות? פשוט מאוד: אין לך דבר שכיח, נורמאלי יותר בישראל משביתה.

אם יש שביתה, כנראה יתר הבעיות היו כלא היו. כנראה אין בעיות ביטחון, אין מצב של מיתון, אין אפס תיירים, אין ירידה בייצוא, אין בעיות כלכליות במשק העולמי...

בקיצור, מה נאמר ומה נדבר - חגיגה. הכל כל-כך בסדר, הביטחון השתפר, הצמיחה התחדשה, הגשם יורד, שזה בדיוק העיתוי הנאות לדרוש תיקוני שכר, לאיים ולהשבית. אני בטוח שבעולם מביטים עלינו בהשתאות: הישראלים שרויים במצב מלחמה, מאויימים בלי הרף - ומשביתים לעצמם את החיים.

כנראה הם עד כדי כך התרגלו למתח, לכוננויות, למיתון, לנתק מן העולם, שמה שנותר להם הוא למרמר לעצמם עוד יותר את החיים, להתכתש על העוגה התקציבית המצומקת. המצב הכלכלי באמת קשה ונותן אותותיו בכל בית בישראל, המצוקה מורגשת בכל מקום, בוודאי במיגזרים שפתחו בשביתה. אבל הכסף מניין יבוא? ועל חשבון מי ימולאו דרישות השובתים? ועל מי הם מאיימים?

מאידך גיסא, כפי שכבר אמרנו, יש בשביתה הלא-אחראית הזאת גם משום חיוב. לפחות היא מקנה תחושה של חזרה לנורמאליות, נוסח ישראל. עובדי הממשלה והרשויות, עם עמיר פרץ והסתדרותו בראשם, אומרים לנו, שכאילו "הכל בסדר", כאילו יש ממי לקחת ולתת להם, ותיקוב השביתה את המדינה.

אז בואו נתבשם מריחות הדומן, נעקוף את ערימות הזבל - גם מתוך חשש שנטמנו בתוכם מטעני נפץ - נחנה על המידרכות כאוות נפשנו ולא נצא לעבוד. אנחנו שובתים - משמע, חזרנו למסלול חיינו הנורמאליים ולעזאזל הטרור ומשבר המניות.

מה טוב הדבר, שלפחות מיכאל, העולה החדש מתוכמניסטן, וחבריו המאבטחים, שמשכורתם מצחיקה ואחריותם רבה, אינם בשובתים.