|
|
[צילום: מסעדת הקומה ה-11 בתל אביב]
|
|
|
|
|
מסעדת 'הקומה ה-11' מצהירה בשמה על הגובה בו אתם עומדים לסעוד. ההבטחה לגובה מפתחת ציפיות גבוהות לא פחות לנוף שישקיף לעברך בין ביס לביס. במקביל, מסעדה של מלון בוטיק עסקי חדיש בלב ת"א, ועוד במגדלי עזריאלי, מפתחת ציפיות משל עצמן לגבי טיב המקום. האתגר של שף המסעדה, איתן מזרחי, היה לתת ביטוי לכישוריו במענה לאוכלוסיה הבינלאומית שמתאכסנת במלון, וזאת תוך הקפדה על כשרות. מצד אחד הוא חייב להגיש את הדברים הבסיסיים שכולם מחפשים, ומצד השני הוא רוצה להתנסות בדברים מיוחדים שיהוו מוקד משיכה בפני עצמם. אכן אתגר לא פשוט, ומזרחי נותן פה פייט רציני.
כבר בלובי ספון השיש של המלון הקוסמופוליטי הנוצץ, קיבלנו, חברתי ואני, קצת תחושה של חו"ל. מעלית משוכללת העיפה אותנו חיש-קל לקומה המדוברת והרושם התעצם עוד יותר בהגיענו לחלל המסעדה המרהיב. העיצוב עצמו מודרני ובעל שאיפה למינימליסטי, בוהק ועם זאת חמים ומזמין. המקום מתפקד גם כבופה ארוחות בוקר, גם מגיש עסקיות צהריים, גם כסושי בר, וגם כ-Steak House בערב, עת אנו הגענו.
עוד לפני שהזמנו מהתפריט, התגנבו לשולחננו שתי קציצות טרטר טונה עם בצל, ובזכות טעמן המיוחד, פתחו היטב את התיאבון. לחם הבית פינק בטריותו, אבל לא היה ראוי לציון מיוחד. אחרי אלו הגיעו - הפעם לפי הזמנה - נתחי טונה צרובה, על מצע סלט צנונית, סלק ובלסמי (59 שקל) - מנה ששאבה השראה מהסושי בר הסמוך, והייתה אומנם הייתה אלגנטית וכיפית, אך הנתחים איבדו מחיוניותם איפשהו בדרך. במקביל וכדי לפתוח את הבשרים שעוד יבואו, הזמנו גם את סלט הבית (42 שקל), שבתוך החסות שלו התחבאו אנדיב, פירות הדר, אבוקדו, צנובר ופיסטוקים וכל זאת ברוטב וינגרט. על אף שכל המרכיבים היו טריים ומצוינים, המנה השאפתנית הזו פשוט לא התחברה.
מבחר היין משובח, והקברנה סוביניון של ברקן (35 שקל) היה בן לוויה נאמן לכל אורך הארוחה. חברתי היקרה ביקשה מיץ אשכוליות סחוט (12 שקל) והצטערה לקבל אותו עם קוביות קרח.
בעוד אנו מתפעלים מהעיצוב ונהנים מהאוירה, התמקמו סמוך לשולחננו כשלושים או ארבעים בני משפחה סביב שולחן ארוך אחד כדי לציין אירוע כלשהו. בלבי קינן חשש כבד שהאירוע יעכיר ברעשו את האוירה הרומנטית הנפלאה, אולם הוא התפוגג הודות לתקרה האקוסטית האיכותית שהתמודדה איתו בקלילות.
במצב רוח מרומם זה, הגיעו לשולחן המנות העיקריות - אנטרקוט מיושן בן 300 גרם ברוטב פטריות פורצ'יני (110 שקל) ייצג את הצד השמרני בתפריט, ואילו מוסר ים על מצע ירקות מוקפצים (85 שקל) ייצג את הניסיון לחדש. הסטייק היה שמנמן למדי, מה שהקנה לו אופי עסיסי נהדר שהסתיר את העובדה שהוא כשר. פשוט, ופשוט טוב. הדג, שבפני עצמו היה טרי ועשוי טוב, התיישב בדיוק בתנוחה הנכונה על מצע הירקות המוקפצים. מנה עם מעוף.
חברתי ואני כבר היינו מוכנים ללכת שבעים ושבעי רצון, אך המלצרית החביבה הכריזה על עצמה כתפריט קינוחים מהלך ("תפריט הקינוחים עוד לא הודפס"). לא עמדנו בפיתוי, והזמנו גם קרפצ'יו אננס, ברוטב תה ירוק, קרמל, וסורבה פסיפלורה (39 שקל), וגם תחרת שקדים ואגוזים, שהייתה מעין גביע לקרם קוקוס ברוטב פירות יער (39 שקל). שתי המנות היו גם ייחודיות וגם מענגות במלוא מובן המילה. כל אחת הציעה סט טעמים וניחוחות מורכב, אך עם זאת מגובש היטב. אני חייב להודות, בזכות הקינוחים הארוחה הפכה לחוויה ברמה אחרת.
לסיכום אפשר לומר כי המסעדה הצעירה של השף איתן מזרחי מנסה לעשות הרבה דברים ועם הרבה כוונה טובה. בחלקם היא מצליחה, ובחלקם קצת פחות. המלצה שלי? כדאי לשים עליה עין, במיוחד אם אתם שומרי כשרות. יש לה פוטנציאל להפוך למשהו איכותי.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
