(במדבר, א) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר: [ב] שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: [ג] מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אתָם לְצִבְאתָם אַתָּה וְאַהֲרן:
(רשב"ם): "שאו את ראש כל עדת". לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך; וכתיב שם "נוסעים אנחנו אל המקום וגו'"; ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן:
אז ברור לאיזה צורך המפקד, מארגנים צבא לקראת כיבוש הארץ, אבל לשם מה כל תיאורי המקום והזמן בפסוק הראשון?
שם הפרשה הוא "במדבר" וכך גם נקרא הספר כולו; אגב, ככה זה גם בארבעת החומשים האחרים, הם נקראים על שם הפרשה הראשונה; ספר זה נקרא גם "חומש הפקודים" על שמתחיל במפקד וכולל עוד כמה מפקדים בהמשך.
בלשון הקודש, כל שם הוא משמעותי ובוודאי שמות הספרים והפרשות; הספר הזה כולו נקרא "במדבר" ושמו מעיד על תוכנו, תיאור מסעי בני ישראל במדבר. אבל עדיין לא ברור לשם מה איזכור המדבר בפסוק הראשון.
(אבן עזרא): "במדבר סיני". להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד:
יסוד נפלא מלמד אותנו כאן ר' אברהם אבן עזרא, עדיין נמצאים למרגלות הר סיני, ההר אשר - לעיני כל ישראל וכל העולם - ירד עליו ה' באש, אבל ההר הזה סיים את תפקידו; מכאן ואילך הולכים במדבר תוך חתירה מודעת לגילוי האלוקות בכל העולם כמצב של קבע; לא בעתים מזומנות ובמקום מזומן בלבד, אלא בכל מקום. תמיד.
גם הר וגם סיני
כשחושבים על זה, קצת פתטיים הניסיונות למצוא את הר סיני; בטח מדמיינים שיצליחו לחוות שם את מעמד הר סיני, אבל אלה דמיונות שוא; הר סיני סיים את תפקידו אבל הותיר לנו את הרעיון שהוא החשוב ולא מיקומו הגיאוגרפי של ההר.
בשירת דבורה מתואר בקיצור מעמד הר סיני:
(שופטים ה): [ד] ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם-עָבִים נָטְפוּ מָיִם: [ה] הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל:
וכך מסביר זאת יונתן בן עוזיאל בתרגומו לארמית:
[ד] יְיָ! אוֹרַיְתָךְ דִיהַבְתָּא לְיִשְרָאֵל, כַּד עָבְרִין עֲלָהּ הֲוָה שַׁלְטִין בְּהוֹן עַמְמַיָא, וְכַד תַּיְבִין לָהּ מִתְגַבְּרִין אִנוּן עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן; יְיָ! בְּיוֹם אִתְגַלֵיתָךְ לְמִתְּנָהּ לְהוֹן מִשֵעִיר בְּהוֹן אִתְגַלֵיתָא בְּהוֹפָעוֹת יְקָרָךְ עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם, אַרְעָא זָעַת אַף שְׁמַיָא מָכוּ אַף עֲנָנַיָא נְגִידוּ מִטְרָא:
[ה] טוּרַיָא זָעוּ מִן קֳדָם יְיָ טוּרָא דְתָבוֹר טוּרָא דְחֶרְמוֹן וְטוּרָא דְכַרְמְלָא מִתְרַגְשִׁין דֵין עִם דֵין וְאָמְרִין דֵין לְדֵין; דֵין אֲמַר עֲלַי תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ וְלִי חַזְיָא וְדִין לְדֵין אֲמַר עֲלַי תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ וְלִי חַזְיָא; אַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ עַל טוּרָא דְסִינַי דְהוּא חֲלָשׁ וּזְעֵיר מִכָּל טוּרַיָא; דֵין סִינַי מִתְרְגִיף וּמִתְרְגִישׁ וְסָלִיק תְּנָנֵיהּ כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא מִן קֳדָם דְאִתְגְלֵי עַלוֹהִי יְקָרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל:
ובתרגום לעברית מדוברת: ה'! התורה שנתת לישראל, כאשר הם עוברים על הכתוב בה, נופלים בידי שונאיהם; וכאשר שבים אליה, מתגברים על אויביהם; הארץ רעשה, השמים הונמכו והעננים הורידו גשם בעת שנגלית לתת את התורה.
הרים רעשו מפני ה'; כל אחד חשב שהוא ראוי לארח את ה'; התבור בזכות יופיו וצורתו המיוחדת, סבא חרמון בזכות גבהו והכרמל בזכות גודלו. אבל ה' בחר להתגלות דוקא על הר סיני שהוא החלש והקטן מבין כל ההרים.
אכן, כדי לקבל את התורה צריכים להיות הר אבל קטן (בעיני עצמו) כמו הר סיני.
והכל במדבר דווקא
במעמד הר סיני נולד עם ישראל ונבחר רשמית להיות עם ה' (ע' פתוחה וגם חרוקה); זוהי ההתחלה - נקודת המוצא שלנו - שממנה והלאה אנו אמורים לחתור אל משהו נעלה הרבה יותר, אלא שהדרך אל אותו משהו נעלה ונכסף עוברת במדבר. לכאורה, לאחר שלא ממש זוכרים את נקודת המוצא מה זה משנה בדיוק באיזו דרך הולכים? היעד הוא החשוב, לא? אבל זה רק לכאורה, כי התורה משייכת גם את הדרך - את המדבר - לנקודת המוצא, להר סיני, וקוראת לו "מדבר סיני".
כלומר, הגילויים שראינו במעמד הר סיני ונראה שוב בעתיד הקרוב בגאולה האמיתית והשלמה, גילויים אלה אמורים להיות במודעות שלנו לאורך כל הדרך מאז ועד בכלל.
הר סיני נבחר למקום בו תתרחש ההתגלות הגדולה בזכות היותו, בעיני עצמו, שפל מכל ההרים; משה רבנו זכה להיות השליח של ה' לתת לנו את התורה בזכות היותו העניו מכל אדם; וכל זה אירע במדבר, מקום שהוא הפקר. ועל זה אומר המדרש:
ולמה [ניתנה תורה] במדבר? לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר:
כל עוד האדם חווה את ישותו, חש כי הוא במרכז הבריאה, אינו יכול 'לקנות' את התורה. 'קניין' יוצר שייכות בין הקונה לבין הקנוי; כדי שתיווצר שייכות כזאת צריכה להיות הזדהות של הקונה עם הקנוי. ואכן כל אחד יכול להרגיש בעצמו עד כמה הוא מזדהה עם רכושו, אשר על כן כל פגיעה ברכוש נתפסת כפגיעה אישית חמורה ביותר.
כאשר הרוכש חי בהרגשת התנשאות, כאשר הוא במרכז וכל היתר טפל אליו, האגו יפריע לו להתמזג עם התורה ולכן לא יגיע לכך שאוטומטית הוא יחשוב תורה; כדי שזה יקרה, כדי שיתמזג עם התורה עד כדי כך שהתורה תהפוך להיות תורתו שלו, הוא חייב לוותר על האני שלו לטובת האני העליון; אותו אני המכריז ומודיע:
אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר- הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים: (ויקרא כ"ה, ל"ח)
נו, אבל גם כדי לקבל את ה' לאלוקים צריכים לוותר קצת על האגו?
אל ארץ כנען, בדרך המדבר
אז עכשיו, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מתחיל המסע אל ארץ כנען והמסע אמור להיות קצר כידוע; אבל למה התורה קוראת לארץ ישראל, הארץ הקדושה, ארץ כנען? מדוע בשום מקום בתורה היא אינה נקראת 'ארץ ישראל'? (בתנ"ך כולו, אגב, שם זה - ארץ ישראל - נזכר ארבע פעמים בלבד).
(ליקוטי תורה): והנה ענין עבודה זו להמשיך דירתו ית' ב[עולמות ה]תחתונים, להיות אין עוד מלבדו, (...) לא ימציא מקום לעצמו כלל ואין לו רצון אחר כי אם רצון השי"ת (ה' יתברך). (...) והנה על זה נאמר 'סוף מעשה במחשבה תחלה'; והנה בחינה זו נק' ארץ כנען מלשון הכנעה והשפלה שנופל ומשפיל את עצמו למטה. ובבחינ' זו כתיב רגליה יורדות מות וכו' כי מאחר שהוא מקושר למטה בענינים גשמיים אפשר לו ליפול ח"ו בתאוות גשמיים ועל זה כתיב: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
אנו מקבלים את התורה במדבר ובכך מלמדים אותנו שצריך להפקיר עצמו כמדבר כדי שיוכל לקנות תורה; והמסע במדבר הוא אל ארץ כנען, ארץ שמהותה היא ההכנעה; אם אנו מכניעים את עצמנו בפני הרצון העליון, היא הופכת להיות ארץ ישראל.
ומה קורה כאשר אנו מסרבים להכנע לרצון העליון וחושבים שנוכל לעשות בארץ מה שמתחשק לנו - זה בדיוק מה שקורה כיום; האירועים מובילים אותנו לכניעה ללא תנאי בפני אויבינו בליווי פיצוצים, דם שפוך ותמרות עשן.
ראינו ברשימה הקודמת כי הארץ הקדושה אינה מקבלת דיירים זרים; כל עוד נעדרנו מכאן - היא נותרה שממה. זהו טבעה; היא מכניעה את היושבים בה; אז אם נכנעים מרצוננו בפני מהותה הקדושה של הארץ, אויבינו נכנעים מפנינו; אם מנסים להכניע את הקדושה בפני שגיונותינו, הארץ מכניעה אותנו וזה מה שהיא עושה כעת.
עדיין לא מאוחר. מוטב נכניע את לבנו בפני קדושת הארץ מרצוננו. בלאו הכי זה יקרה, אז למה לחכות שיכריחו אותנו?
ושיהיה רק טוב ליהודים.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
