תסריט מזרח תיכוני קלאסי

קשה לתפוס איך בכלל יתכן לחלום בישראל לספק משהו ליישות טרוריסטית עויינת שחטפה חייל שלנו כחלק ממלחמה בלתי פוסקת בנו, והמנסה יומם ולילה לרצוח אותנו ללא הבחנה.

האם השתגענו לספק למצרים אנרגיה, תרופות ומזון במלחמת ההתשה? האם סיפקו אנגליה וגרמניה משהו זו לזו במלחמת העולם, פרט לדם ואש? איך עולה על הדעת בכלל שלא לחנוק למוות את עזה כל עוד לא החזירו את גלעד שליט, הפסיקו את האש, עצרו את ההתעצמות הצבאית והתנצלו? למי אכפת שיהיה שם אסון הומניטרי נוכח האסון שהם עושים לנו בשדרות, ובסביבתה?

איך יתכן שרק כעת מתחילים (אולי) לנקוט בצעדים לחנק עזה? מדוע לא עשו זאת עם הירייה הראשונה? מי בכלל ממשיך לספק חשמל ללקוח היורה על תחנת הכוח בזיקים שממנה הוא ניזון? איך יתכן שמעולם לא אמרו לשלטון החמאס שישתמש במנהרות שלו ויבריח סולר, מזון ותרופות במקום נשק? ואיזו מדינה שפויה היתה מניחה לבית המשפט להתערב בהחלטות מסוג זה?

75% מהחשמל בעזה מסופק מהמערכת הישראלית והמצרית. היתר מיוצר בתחנת כוח מקומית. כך שלא היה מחסור אמיתי בחשמל. צעדי הממשלה שצימצמה חלק מאספקת הדלק לעזה, היו יותר ספין מאשר חרם, ספין שנועד לציבור הישראלי, כרגיל. בעזה כידררו חזרה ויצרו ספין נגדי, פרימיטיבי למדי, של "כאילו" מחסור קריטי בחשמל, מלווה במופעי צעדת נרות וישיבות "ממשלה" בחשיכה, לפי מיטב מסורת הדמיון המזרחי. את ההצגה התקשורתית הזו יכולה היתה להדוף מערכת הסברה מינימלית, אלא שמערכת ההסברה הישראלית חוסלה ע"י שמעון פרס כשהגיע למשרד החוץ ב-1992.

הבלוף הערבי היה צפוי מראש, וניתן היה לחזות ולחשוף אותו אם היינו מעוניינים. היה צריך להקים מנהלת הסברה שתיערך מראש, תפוצץ את הבלון ותציג אותו במערומיו. לא חסרים מועמדים מבריקים לנהל מערכת כזו - למשל אייל ארד, ראובן אדלר וגם אהוד אולמרט, ענקי הטריקים והספינים, אך הם עסוקים בדברים חשובים יותר.

התקשורת "הישראלית" סייעה כהרגלה בניפוח הבלוף הערבי. סלימן א-שאפי, המתנהג כתועמלן פלשתיני, שמשום מה מועסק אצלנו בערוץ 2, הציג את המצוקה של האוכלוסיה שם מנקודת המבט של האוייב, כאסון הומניטרי שנוצר עקב החרם. הגיוני מצידו, כי אחרת היה מאבד את האפשרות להיכנס לעזה ולצאת חי, אך לא הגיוני מצד האינטרס הלאומי שלנו בכלל, ושל תושבי שדרות בפרט.

כך תרמו הוא וחלק מעמיתיו לתקשורת "שלנו" את חלקם לתעמולת האוייב, שבעזרתה יוכל כעת להמשיך להפגיז אותנו בנחת. גם הסוף אופייני. כמו במקרים רבים בתולדות הסכסוך, הערבים משלמים את רוב המחיר. כמו בדיר יאסין ובסיפורי ג'וחא, הערבים הם שהאמינו יותר מכולם לשקר של עצמם, וכך, לאחר שהחמאס ניצח והשיג את המטרה של פריצת גבול עזה מצרים, התברר שהיה זה נצחון פירוס. ההצטברות של הלחץ הכלכלי והביטחוני יחד עם תעמולת המסכנות, התפרצו לבריחה הגדולה החוצה.

אז מה היה לנו? כרגיל. ממשלת שמאל רופסת שניסתה לרמות את אזרחיה כאילו היא עושה משהו להפסקת השערוריה הביטחונית בדרום, בג"צ מגלומני הדוחף את אפו, תגובה תעמולתית ערבית נמרצת, הסיוע היעיל שקיבלה מהשמאל והתקשורת הישראלית, והחולשה החולנית של הממשלה בעמידה בלחצים. וכרגיל, כל זה יחד עם ההבלגות והאיפוקים שרק מגבירות את החוצפה וההעזה הערבית, עד לתחנה הסופית שם מחכה לערבים ה"נכבה" התורנית. אסון נוסף שיוכל לספק להם שם מפואר לעוד ארגון טרור עתידי, "ינואר השחור" למשל, זה שיוביל ל"נכבה" הבאה, שגם ממנה לעולם לא ילמדו לקח.