המחצבות הישראליות הפועלות בשטח C ביהודה ושומרון, המצוי בשליטה ישראלית מלאה, ימשיכו בעבודתן. כך קבע (יום ב', 26.12.11) בית המשפט העליון, בדחותו את עתירת עמותת "יש דין" נגד פעילות המחצבות. הנשיאה דורית ביניש קבעה בין היתר, כי מדובר בנושא מדיני מובהק בו לא מתערב בית המשפט.

בשטח C קיימות עשר מחצבות ישראליות, המשנעות לישראל 94% מתפוקתן, וכן מחצבות פלשתיניות ש-80% מתפוקתן מועברת לישראל. מחצבות אלו מספקות כרבע מתצרוכת חומרי הבנייה בישראל, ולפי קצב הכרייה הנוכחי (7.2 מיליון טון בשנה) ואף החזוי (11.2 מיליון טון בשנה משנת 2025), מדובר ב-0.5% בלבד מפוטנציאל הכרייה באזור.

"יש דין" טענה שהכרייה מפרה את תקנה 55 לתקנות האג, ולפיה "המדינה הכובשת תיחשב רק כמנהל וכבעל טובת-הנאה בבנינים הציבוריים, נכסי דלא ניידי, יערות ונחלות חקלאיות השייכים למדינה האויבת והנמצאים בארץ הכבושה. עליה לשמור על קרן הנכסים האלה ולנהלם לפי כללי טובת-ההנאה". המדינה טענה, כי נושא המחצבות הוסדר בהסכם עם הרשות הפלשתינית, וכי יש פרשנויות מקלות לתקנה 55.

"צבעים מדיניים עזים"

ביניש קיבלה במלואה את עמדת המדינה. היא מציינת, כי ישראל והרשות הפלשתינית הסכימו עוד ב-1995 שנושא המחצבות יוכרע בהסדר הקבע ביניהן, וכי עד אז יורשו המחצבות להמשיך לפעול. היא מדגישה:

"נסיבות אלה, לא רק שמעוררות שאלות באשר למקומה של העותרת כמי שבאה לטעון בשם זכויות האוכלוסיה הפלשתינית בהקשר זה, אלא שהן צובעות את הסוגייה שביקשה העותרת לעורר בצבעים מדיניים עזים, ומשליכות על היקף התערבותנו בפעולות המדינה בסוגייה, שכמוה למעשה כהתערבות במתווה שגובש בהסדר הביניים. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יזדקק ככלל לעתירות שההיבט הדומיננטי שלהן הוא שיקול מדיני-ביטחוני-לאומי, בהיות הנושא נתון לסמכותה של רשות אחרת... המסגרת הראויה להכרעה בשאלת עתיד פעולתן של המחצבות הישראליות באזור הינה מסגרת של הסכמים מדיניים ולעניין זה אין העותרת בעלת הדברים עם המדינה".

לאחר שהיא קובעת שיש די נימוקים לדחיית העתירה על הסף, דנה ביניש בתחולתה של תקנה 55 וקובעת, כי אכן יש פרשנויות רבות המאפשרות למדינה הכובשת להשתמש במחצבים קיימים של השטח הכבוש, והמחלוקת היא בשאלה האם מותר לפתוח מכרות חדשים. תפיסה מקלה, אומרת ביניש, קיימת גם בארה"ב, בבריטניה ובקנדה.

מאפיינים ייחודיים להחזקה הישראלית

עוד אומרת ביניש, כי תקנה 55 אינה היחידה הרלוונטית לנושא, שכן תקנה 43 קובעת, כי "בעבור סמכות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, עליו לנקוט בכל האמצעים שביכולתו על-מנת להחזיר ולהבטיח במידת האפשר את הסדר והחיים הציבוריים, תוך כיבוד החוקים שבתוקף בארץ אלא אם כן קיימת מניעה מוחלטת לכך". לדבריה, "התפיסה הלוחמתית של ישראל באזור היא בעלת מאפיינים ייחודיים, שהעיקרי בהם הוא משך תקופת ההחזקה המחייבת התאמת הדינים למציאות בשטח, המטילה על ישראל חובה לניהול חיים תקינים לתקופה שגם אם מבחינה משפטית היא זמנית, היא בוודאי ארוכת טווח. לפיכך, דיני הכיבוש המסורתיים מחייבים התאמה להתמשכות ההחזקה, להמשך החיים הסדירים באזור ולקיום היחסים הכלכליים בין שתי הרשויות - המחזיקה והמוחזקת".

לדברי ביניש, אימוץ עמדתה של "יש דין" עלול דווקא להביא לכך שישראל תפר את חובתה לפעול לטובת איו"ש והמתגוררים בו. "אימוץ העמדה לפיה בנסיבות העת הזאת על המפקד הצבאי להפסיק את פעילות המחצבות, עלול להביא לפגיעה בתשתיות הקיימות ולהשתקת הענף, ויכול ובכך יהיה דווקא כדי לפגוע בטובת האוכלוסיה המקומית", היא אומרת. המחצבות משלמות תמלוגים למינהל האזרחי, מעסיקות מאות פלשתינים ומספקות חלק מתוצרתן לסוחרים מקומיים - עובדה המחייבת אף היא את דחיית העתירה.

היועץ המשפטי של "יש דין", עו"ד מיכאל ספרד, אמר בתגובה: "חציבה של אוצרות טבע בשטח כבוש לצרכים הכלכליים של המדינה הכובשת היא ביזה, ונימוקיו של בג"ץ לפיהם יש להתייחס אחרת לכיבוש ארוך-טווח אינם יכולים להכשיר פעילות כלכלית שפוגעת בתושבים המקומיים".