כמה זמן עוד יימשך הבלוף?

בפרשת השבוע שלנו אנחנו נקלעים שוב ושוב למצבים בהם המיעוט הוא הקובע, ולא הרוב. ולפעמים לכאורה זה מיעוט של איש אחד, משה רבנו לבדו. נקודת העניין היא ההימצאות בתוך המסגרת או החריגה ממנה. הנחת היסוד של אותו גוי, כמו להבדיל גם שלנו, היתה שהרוב קובע נקודה. לא זה מה שקובעת התורה וברוח זו השיב ר' יהושע לאותו גוי: אמר לו יש לך בנים? אמר לו הזכרתני צרתי. אמר לו למה? אמר לו הרבה בנים יש לי; בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו. אמר לו ומשוה אתה עמהן? אמר לו לא. אמר לו עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך.

הגוי הבין היטב את תשובתו של ר' יהושע; ישנם תחומים שאינם כפופים לכללים הנובעים מקיומם של רוב ומיעוט. על כן נדחף והלך לו. אבל תלמידיו של ר' יהושע לא היו מוכנים להסתפק בתשובה הגיונית זו. עד עתה הם הקשיבו בשקט, אבל כעת, כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית לו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, דכתי' (שמות א) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה – כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד – כתיב בו נפש אחת, ויהי כל נפש וגו':

מה שאומר ר' יהושע לתלמידיו זה שאצל הגויים מצב של פירוד רעיוני הוא טבעי כי אין ביניהם קשר מהותי, אלא רק קשר תועלתי. לעומת זאת אצלנו האחדות היא מהותית, שעל כן כולנו נחשבים ליחידה אחת, נפש. הדבר מתבטא וגם נובע ממה שנוהגים לכנות אצלנו 'האמונה הדתית'. לנו יש גורם התייחסות אחד, א-ל אחד שעל כל צעד ושעל מכתיב לנו את אורח החיים הנכון. מכאן אפשר להבין את ההתעניינות והמעורבות הרגשית של יהודים רבים מכל העולם בכל מה שקורה ליהודים בכל מקום. למרבה הצער, לאחרונה השתבשה קצת המעורבות הרגשית שביטאה למעשה את הערבות ההדדית הטבעית כל כך לעם ישראל. מסכנים חיי יהודים שם בדרום ועולם כמנהגו נוהג, ר"ל.

דומה כי בדור האחרון, לפחות כאשר מדובר בשיכבה השלטת אצלנו, קיבלנו את הנחת היסוד של אותו גוי ששאל את ר' יהושע בן קרחה, וקצת התרחקנו מדרכו של ר' יהושע. חוששני כי רק על-רקע זה ניתן להבין את העובדה שרבים אצלנו דואגים לרווחתם של הפלשתינים מבקשי נפשנו, יותר משהם דואגים ליהודים הנרדפים על-ידי אותם פלשתינים. ובמבט אל החוץ – נקל להבין את הצוררים המדברים בגלוי על כך שהם בטוחים בניצחונם הקרוב, שכן לעיניהם – קיצה של המדינה הציונית כבר נראה באופק. ומנקודת מבטם הם לגמרי צודקים; מדינה שאינה נלחמת על חיי אזרחיה, איבדה למעשה את רצון החיים ובמוקדם או במאוחר היא צפויה להיות טרף קל לחיות הסובבות אותה.

ורק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון, וגם אנחנו לא. לא לוקחים בחשבון את הבטחת ה' לנו מפי זכריה הנביא בהפטרת השבוע – כנראה משום שלא יודעים. זה מתחיל (זכריה ב'): [יד] רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן--כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-ה'. מדובר בימים של תחילת שיבת ציון לקראת בנין בית המקדש השני. המצב נראה רע מאד והנביא קורא לעם לשמוח כבר כעת בשמחת הגאולה העתידה לבוא בקרוב. נכון שבית המקדש עדיין חרב ויש המערערים על זכותם של היהודים בעיר הקודש, אבל בקרוב ממש גם הגוים יודו כי ירושלים היא עיר ה' והיא שייכת לעם ה': [טו] וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ--וְיָדַעַתְּ, כִּי-ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. או אז יתגלה לעיני כל העמים כי: [טז] וְנָחַל ה' אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.

הנביא ממשיך בתיאור החיים הטובים שיהיו ליהודים בירושלים (פרק ג') ועל-רקע המציאות הקשה - גם לנביא זה נראה לגמרי דמיוני. ובכל זאת, איך יתחולל תהליך פלאי כזה? הנה התשובה שהוא מקבל (בפרק ד') ומעביר אלינו: [א] וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. [ב] וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ--שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. עם ישראל יתאחד סביב בית המקדש ומהאחדות הזאת תבוא הישועה. והשיא יהיה כאשר נבין כי: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. במלים אחרות, כאשר נשוב לדבר יהודית במקום אנגלית או אף עברית, מיד ממש יתקיימו הנבואות שכולנו מייחלים לקיומן. ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים.