בתי חולים ציבוריים ופרטיים − הפקת לקחים מן העבר

לאחרונה הופיעו כתבות במספר עיתונים, (דה מארקר, 30 ביולי 2008) המתארים את המצב הבעייתי של הרפואה הציבורית באזור מרכז הארץ לאור פתיחתו הקרובה של בית החולים הפרטי אסותא.

למרות קשיים לוגיסטיים ובעיות של בטיחות החולה שהודגמו במספר מקרים באסותא, השכילו מנהלי בית החולים הפרטי ליצור קו אסטרטגי מוביל, ולברור את הרצוי להם - גם אם לעתים לא כדאי כלכלית - והחשוב לאורך זמן, ולקדם אג'נדה של רפואה פרטית. יעיד הח"מ על תקופות בהן רמת הרפואה באסותא נפלה עשרות מונים מהרמה במוסדות הציבוריים שסביבו: אסותא ידעה לקבץ אליה, ולו כ-part time, את הרופאים הטובים הציבוריים על-מנת להביאה לרמה טכנולוגית ורפואית משביעות רצון.

האם אסותא הוא האיש הרע במערכת?
החשבונאות והאג'נדה המוצלחות יותר של בית חולים פרטי מושכות אש, אך הן לגיטימיות במאה ה-21 ומתבססות על כלכלה חופשית.

ואולי האיש הרע הוא הרגולטור?
גם לו היה, האם הוא פועל בחלל ריק? היכן היו כל השנים מנהלי מוסדות הרפואה הציבוריים וקופות החולים? חלקם הגדול ישב/התחכך במובילי ההחלטות שם למעלה. אמת, במערכת הבריאות זה שנים "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". אך מה עשו המוסדות הציבוריים כאשר העננים הקודרים של אסותא ודומיה הופיעו בשמיהם כבר לפני כעשור?

הנה רשימה חלקית של התנהלות לא נבונה של מנהלי בתי החולים הציבוריים בשנים האחרונות:

• אישור לכל כירורג העובד במשרה מלאה לעבוד בבית חולים פרטי בשמו, בשם חברה שהקים או בכל קומבינציה אחרת. כפי שצוטט פעם מפי אחד ממנהלי בתי החולים הציבוריים: הכירורג הוא האלוהים הוא מביא לי את החולה, ואני אתן לו כל דבר שיבקש;

• הוצאת השר"פ (שירותי רפואה פרטיים) מכותלי בתי החולים הציבוריים על-ידי קופת החולים הכללית. מנהלי בתי החולים הציבוריים לא השכילו לבנות מסגרת חלופית לזאת שבוטלה;

• קיצוצים נרחבים שנעשו במוסדות הציבוריים, גם מסיבות של התייעלות, גרמו לירידה באיכות הציוד ולבריחת מוחות. בבתי החולים הפרטיים לעומת זאת, מצאו הכירורגים והמרדימים החיצוניים ציוד חדיש וטכנולוגיה מתקדמת. גמישות מירבית מצד ההנהלה של אסותא ודומיה (שלא לדבר על התנאים הכספיים) הובילה להעסקתן של האחיות. כך פיצו בתי החולים הפרטיים את עצמם גם על רמת מומחיותם הנמוכה של הרופאים שכירי אסותא בעזרת הרופאים החיצוניים שעזבו את השירות הציבורי, וגם שידרגה עצמה מבחינה טכנולוגית;

• במשך מספר שנים לא מעטות "התחרו" ביניהם מנהלי רוב בתי החולים במרכז הארץ ובפריפריה מי יצליח (בכל תואנה, בין אם עובדתית אם לאו) למחוק כוננויות ותורנויות של הרופאים המרדימים, ולהשתמש בכסף הנחסך כתמריץ לגיוס אנשי מנהלה כרצונם;

• כאשר התבססה חוקית וכלכלית מערכת ה-ססיות (= קיצורי התורים) הנוהגת היום ברוב בתי החולים הציבוריים ושל קופות החולים, לא היה זה נדיר שמנכ"ל מוסד ציבורי אחד יתעניין מה משלם עמיתו במוסד ציבורי אחר לאחות/רופא מרדים לניתוח מסוים. ויכוחים מרים התנהלו במיוחד בין שתי קבוצות עובדים אלה וההנהלות על גובה התגמול; תגובות המנהלים לעתים תכופות היו כיפוף ידיהם של העובדים, או ביטול הניתוחים, וכתוצאה מכך הלך החולה לבית חולים פרטי...

• המנהלים החלו להתעשת לאחרונה, יש לומר, אך ברובם של המקרים מאוחר, וגם מעט מדי.

האם כיום ידי המנהלים כבולות ואין להם דרך להתחרות בבתי חולים פרטיים על הרופאים המרדימים והאחיות כפי שטוען ד"ר גמזו במאמר שלעיל? התשובה היא לא, יש ויש דרכים:

• ראשית, כל מה שנלקח בתואנות שונות במשך השנים מהרופאים המרדימים, למשל, עדיין לא הוחזר במלואו. למרות תיקונים קוסמטיים שביצעו מספר מנהלי בתי חולים, רמת ההשתכרות עדיין לא הושלמה בהרבה מהמוסדות לרמה המקבילה בעבר;

• כבר כיום מוצאים מנהלי בתי חולים ציבוריים דרכים חוקיות לתגמל אחיות ורופאים מרדימים על העבודה הקשה בשעות העבודה הרגילות. המנהלים הפנימו שהעבודה בבית חולים ציבורי נושאת בחובה אחריות ודורשת מיומנויות גדולות מאלה הנדרשות בבתי החולים הפרטיים;

• הרופאים המרדימים והאחיות ערים לעובדה שמרכזי ההכנסות של בתי החולים הם הפעילויות הטכנולוגיות וחדרי הניתוח, ושלכן המערכת זקוקה להם מעבר לשעות העבודה הרגילות. הם מוכנים לעבודה נוספת! אז יתכבדו מנהלי בתי החולים ויתגמלו אותם במחירים העולים - ולו במעט - על אלה שמשלם בית החולים אסותא (למשל) עבור אותה עבודה נוספת. או אז סביר שהרופאים והאחיות לא יפזלו לכוון רמת החי"ל.

לסיכום, על מנהלי בתי החולים הציבוריים ליטול קורה מבין עיניהם: מה שהיה, ושהווה, הוא שיהיה אם לא ישכילו המנהלים לשכנע פלחי עובדים חשובים להישאר במוסד הציבורי. שימת האגו מאחורי גבם ותיקון עיוותי העבר תוך ניהול דיון תוך מוסדי בשקיפות והבנת העתיד הכלכלי-רפואי הינם הכרחיים לגיבוש המוסדות הציבוריים אותם הם מנהלים ביד רמה לקראת טלטלות העתיד.