למה אין שלום? (חלק ב)

בעוד שבישראל מתנצחים המתמודדים לראשות הממשלה על הסוגיה מי יביא שלום (למרות שבניגוד להבטחות אף אחד מהם לא הביא ולא יביא אותו), אין אצל אף אחת מהמועמדות לשלום עימנו שום שיח דומה. לא בכדי התאכזבו יוזמי תוכנית "השלום" הסעודית מכך שפרס לא הזכיר בנאומו את כל מרכיבי התוכנית, ובמיוחד את המרכיבים שיביאו לחיסולנו. הם לא מתכוונים לשאת ולתת על אף מרכיב, הם התכוונו לכך שניכנע לכולם. בפועל, איש מיוזמי התוכנית לא החל לחנך את עמו לאהוב את השלום הקרב עם ישראל. כך גם בשאר המדינות במזרח התיכון, ולמען האמת גם בישראל, אין מפריעים למוסלמים הקיצוניים לחנך את בני דתם לשנאת יהודים.

לאחרונה סטר השלום עם מצרים על פנינו עוד סטירה. נסראללה הוזמן למצרים לביקור רשמי כמנהיג מדיני לגיטימי. ההכחשה לידיעה זו נמסרה בעילום שם, כשברור שבמקום נסראללה יגיע למצרים נציג מטעמו ולא הוא עצמו, רק ממטעמי ביטחון אישי גרידא (הוא ממשיך להתחבא). בכך הולך ומצטמצם הפער בין מצרים, עימה דה יורה יש לנו שלום, לבין סוריה שעימה יש הסכם הפרדת כוחות והפסקת אש בלבד. אכן, יש לנו שגרירות סמלית ויש פגישות של אח"מים שלנו עם מובראק, כאשר הוא לא כועס עלינו מסיבה כלשהי. יש אפילו תיירים ישראלים אמיצים שמגיעים לקהיר. אך אין לנו עם מצרים שום יחסים מהסוג הקיים עם מדינות שכנות ששלום ביניהן. לא מסחר, לא תנועה יבשתית ערה של אנשים וסחורות, ובמיוחד - אין קשרים בין אישיים. מדוע איש במצרים אינו מעניק לנו קרדיט על הוויתורים העצומים שעשינו למען השלום עימם?

פינוי חצי האי סיני לרבות כל הישובים הישראלים שהיו בו (רבים מהם של תנועת העבודה לענפיה, ואף לא אחד מהם של גוש אמונים), לא מזכה את ישראל אפילו בגרם אחד של זכות בדעת הקהל המצרי. הם מבחינתם יכולים לחזור למצב מלחמה עם ישראל מייד כשיתחלף השלטון. מצב אי הלוחמה השורר בינינו לבין מצרים, תלוי על בלימה והוא נסמך על הצלחת שרידותו של השלטון המצרי כנגד הג'מעה אל-איסלמייה ההולכים ומתחזקים במצרים. מדוע? משום שההסכמה הישראלית לפנות את כל סיני, שעד אז לא הוכר על-ידי הקהילה הבינלאומית כשטח מצרי, נעשה כוויתור חד-צדדי ולא דרשנו הסכם המבוסס על פשרה.

בהיסטוריה מסוכן לערוך השערות של 'אילו'. אין לדעת אם סאדאת היה מסכים לכונן שלום עם ישראל על בסיס פשרה ולא על בסיס כניעה ישראלית מוחלטת. את המחלוקת בשאלה זו לא ניתן להכריע. אך ברור כשמש, שאילו היה ההסכם עם מצרים מבוסס על פשרה ולא על כניעה, היה סאדאת נאלץ להנחיל לבני עמו את ערכי השלום. הוא היה נאלץ להסביר מדוע שלום עדיף על עוד כמה קמ"ר של אדמה, והוא היה נאלץ להתמודד עם מתנגדי השלום - המוסלמים הקיצוניים, ואולי אולי באמת אולי, היה מצליח על-ידי כך למנוע את רציחתו שלו עצמו. העובדה שהסכם זה היה מבוסס על כניעה ישראלית לכל הדרישות המצריות, הביאה לידי-כך שהשלטונות המצריים יכלו להציג אותו כהישג נוסף של הניצחון המצרי ב-1973. מובן מאליו שכאשר הנסיגה הישראלית נתפסת בדעת הקהל המצרית כתוצאה בלתי נמנעת של תבוסתנו, היא אינה מזכה אותנו בשום קרדיט על שאיפתנו לשלום. היא רק מעודדת את הקיצוניים להביא לעוד הישגים כאלה.

מלחמת ברירה או מלחמת אין ברירה

במאמר הקודם כבר עמדתי על כך שכל תהליכי המשא-ומתן עם ישראל מתבססים רק על כניעה ישראלית. בנקודה זו ייצא המרצע השמאלני מהשק. השמאל הקיצוני תומך בעמדה של אויבינו לפיה אלו כיבושים הנובעים מהתוקפנות הישראלית ולפיכך איננו רשאים לשמור עליהם. מה מקורה של חשיבה מעוותת זו?

כשהיינו ילדים ו"הלכנו מכות" היה לנו חשוב להתווכח בשאלה "מי התחיל". כשהתבגרנו מעט, והתחלנו לצאת עם בנות המין השני באופן לא סופי, היינו טרודים בשאלה "מי גמר עם מי". כיום, כמעט מאותן סיבות אנו עסוקים בשאלה - מלחמת ברירה או מלחמת אין ברירה, שהיא בעצם גרסה מתקדמת של השאלה מי התחיל, או מי גמר עם מי. החשיבות של התשובה לשאלה הזו זהה כמעט לקודמותיה.

שאלת היוזמה בפתיחת מלחמה נוגעת אך ורק לשיקולים טאקטיים. אם מטרידה אותנו שאלת ה"אשמה" על עצם קיומה של המלחמה ותוצאותיה, לא זה המקום לחפש את התשובה. מלחמה לא נגרמת על-ידי מי שיורה את הירייה הראשונה, אלא על-ידי מי שגרם לתנאים שיצרו את סיבת העימות. בתולדות מדינת ישראל היו כבר מלחמות שעל-פי הקריטריון "מי התחיל" שייכות לכל הקטגוריות האפשריות. החל ממלחמת יום כיפור שבה אנו הופתענו, ועד מבצע שלום הגליל שהתחיל ביוזמתנו. אולם בפועל, אף פעם בתולדותינו לא הייתה מלחמה שנבעה מגורמים שאנו יצרנו. זאת כמובן אם לא נתייחס לעצם קיומנו כגורם למלחמה.

דוגמה אחת: במלחמת סיני, שבה אנו יזמנו את המלחמה בשיתוף עם אנגליה וצרפת, היו אלה פעולות הפידאיון (אחד השמות הקודמים של המחבלים) שהופעלו על-ידי המצרים, וחסימת מיצרי טיראן לשיט ישראלי על-ידי השליט המצרי, שהביאו אותנו לצורך להגיב.

בבחינה מדוקדקת, כל מלחמות ישראל היו מלחמות של הגנה על קיומנו, ריבונותנו וזכותנו לחיות בשלום ובביטחון. בנוסף, השטחים בהם מדובר, ובמיוחד אלה ביהודה ושומרון וברצועת עזה הם שטחים המצויים במחלוקת. הזכות שלנו לשטחים אלה אינה רק מכוח ההבטחה האלוהית והתנ"ך. זו זכות חוקית והיסטורית ואינה נופלת מהטענות של הצד הנגדי אם בכלל. לא ארחיב על כך כעת. מדוע אם כך הדרישה לוויתורים צריכה להיות מופנית רק אלינו? החמור מכל הוא שהיום לא מדובר רק בדרישות לוויתורים טריטוריאליים אלא מדובר על דרישות לויתורים על קיומנו. זו המשמעות האמיתית של טענת השיבה.

שאיפה נחרצת לשלום מרחיקה אותו

מעבר לתקדים שיצר הסכם קמפ-דייויד עם מצרים, מעידה הדרישה לכך שישראל תהיה הצד היחיד שיוותר למען השלום, על חוסר מוכנות לשלום מהצד השני. אכן, שלום עושים עם אויבים, אך לא ניתן לעשותו עם אויבים שאינם מעוניינים בשלום. ההיסטוריה אף מלמדת שלא צריך להיות אויב מתוחכם מידי כדי לנצל את השאיפות לשלום של היריב בדרכי רמייה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שהמחרידה שבהן היא הסכם מינכן בין היטלר לצ'מברליין. כיצד מוודאים שאנו לא מובלים להסכם כזה?

הדרך הנכונה לוודא שהצד השני מכיר בערך השלום ומוכן אליו מבחינה אסטרטגית, ולא רק כאמצעי טקטי הוא על-ידי העמידה על זכויותינו לא פחות מהנכונות ללכת לקראת זכויות הצד הנגדי. במילים אחרות, הדרישה כי ההסכמים יהיו מבוססים על פשרה הדדית, ולא על ויתורים ישראלים חד-צדדיים. למעשה, דרישה זו מתייחסת לסימפטומים. המוכנות האמיתית של עם לשלום חייבת להיבנות על-ידי מנהיגיו לאורך שנים. מנהיגינו מציבים לכך דוגמה מצוינת. בכך שהמנהיגים מאותתים לעמם כל הזמן כי יש לצפות לוויתורים כואבים, בכך שהם מונעים הסתה כנגד הצד הנגדי, בכך שהם מסבירים שחיוני לפתור את הסכסוך ליד שולחן הדיונים, ובכך שהם לא מטפחים אשליות, הם מחנכים ומכינים את עמם לשלום אמיתי.

לצערי, אין אף מנהיג אחד בקרב אויבינו הנוהג באופן דומה. הסיבה לכך אינה רק נוחות וחשש מפני נקמת הקיצוניים. הסיבה לכך, לפחות בחלקה, נובעת מכך שלאורך שנים העמדה הישראלית לימדה אותם שאין צורך להתאמץ. אפילו מנהיגים שבאמת ובתמים רוצים בשלום עם ישראל לומדים עם הזמן שאין צורך להתייחס אלינו כאל עמית בעל זכות עמידה שווה. כל עמדה ישראלית רופסת מוחלפת עם הזמן בעמדה עוד יותר מתרפסת ממנה. התוצאה - באופן פרדוקסאלי, ככל שאנו שואפים לשלום באופן נחרץ יותר, כך אנו מרחיקים ומקשים על הצד השני את היכולת להתחייב לשלום.

אינני כותב את הדברים הללו משום שאני מעוניין לחרחר מלחמה, אלא משום שאני מעוניין בשלום, ובאופן בו אנו מנהלים כיום את שאיפתנו לשלום אנו מביאים על עצמנו רק עוד ועוד מלחמות. הדבר נובע מאקסיומות אסטרטגיות שגויות שתפסו להן מקום בחשיבה הישראלית.

במאמר הבא אציג כיצד זה קרה, ומה עלינו לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום הזה.