"אח, אח, איפה, איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן?". הן חיות וקיימות במלבוש מודרני בסיפוריה של אורה עשהאל. הנשים בסיפוריה של הסופרת חיות במציאות הארצישראלית וגם במציאות מדומה. הסיפורים רוקמים יחסים בין נשים על קשת תפקידיהן: בנות, אמהות, רעיות וחברות. הצצה לעולמן של הנשים העשהאליות מעורר תחושה של פוביה במידה מסוימת; יש פחד מדם המתפרץ מגיבורה אחת, יש חרקים המשתלטים על גיבור אחר. בשפה קולחת טווה המספרת סיפורים קצרים על החיים שלנו ועל העולמות הנסתרים מעינינו. חשיפת המאוויים הנשיים על כל הרבדים בסיפוריה הקצרים, מעוררים גם תחושה של השתאות. לא קל לכתוב סיפורים קצרים, ובהחלט יש בסיפוריה של עשהאל רעננות וחיות שמזמן לא הכרנו בספרות העברית ואף תעוזה וחוצפה במובן החיובי.
עשהאל היא אישה קטנה ונמרצת; יש לה מעלות רבות בהיותה מובילת דרך ויוזמת של ארגון היוצרות "אנ"י". שורשיה של אורה עשהאל בעולם הספרותי עמוקים מאוד, והיא הקפידה בשנים האחרונות להעלות על המפה הספרותית את מורשתה של המשפחה אליה נולדה. יש לה שליחות מאוד חשובה בהיותה נצר לנחמה פוחצ'בסקי. באילן היוחסין שלה ניתן למצוא קשר גם למשפחות מייסדות נוספות כמו משפחת שיינרמן מכפר מל"ל ובנם המפורסם אריאל שרון.
בקרוב נפגוש את הסופרת והמשוררת בספריה העירונית במדיה-טק בנתניה. לכבוד המפגש התוודעתי לאורה הכרות מעמיקה, ואני משתפת את הקוראים היקרים בשיחה מאוד קרובה שהייתה לנו.
אורה, ספרי לי בקצרה נקודות ביוגרפיות חשובות שהובילו אותך לכתיבה. מה בביוגרפיה האישית שלך לדעתך, הפך אותך ליוצרת וסופרת?
"סיפור חיי קשה. אמי נפטרה בסמוך להולדתי וגדלתי בסביבות שונות, תוך מאבק מתמיד להישרדות והצלחה. בני אדם עם סיפור קשה הנם בעלי דחף להוכיח את עצמם. הסופרת שאני צמחה בהשפעת בית סבותי. מגיל תשע גדלתי בבית הסופרת נחמה פוחצ'בסקי – נפ"ש, הסופרת העברייה הארצישראלית הראשונה, ו"איש האילן" מיכְל פוחצ'בסקי. בבית היו גאים בשפה ובספרות העברית ונהגו לחזור ולציין שנפ"ש לחמה בצד אליעזר בן יהודה להנחלת הלשון העברית ושבית זה עצמו היה הראשון במושבה ראשון לציון בו דיברו אך ורק עברית.
"סבי עשהאל, בנם של מיכְל ונפ"ש, לקח אותי לבית המשפחה והוא ורעייתו אידה, הורי יונה אמי, גידלו אותי. נפ"ש כבר לא הייתה בחיים ומיכל היה ישיש וציווה לי את חדרו. כאשר בחרתי בשם עשהאל כשם העט שלי, לא ידעתי כלל שכתב שירים יפים ושהנו המשורר העברי הארצישראלי הראשון. כשם שפעלתי להוציא לאור את הרומן 'במדרון' מאת נפ"ש, שהיה גנוז משך שבעים שנה, כך אני עוסקת עתה בהכנת שיריו של עשהאל סבי להוצאה לאור.
"מיום שהגעתי לבית פוחצ'בסקי התחלתי לכתוב. הבית היה אפוף סיפורים ושירה. החברים והמורים בקשו שאקרא את חיבורי בכיתה ובסיום בית הספר היסודי קיבלתי פרס על החיבור המצטיין. היות והיה עלי ללמוד מקצוע בו אוכל להתפרנס בכבוד, ובשעתו לימודי המדעים היו 'נחשבים יותר', הגעתי לקריירה במדעים. רצה הגורל ובשיא הקריירה המדעית שלי, עסק מוזיאון ראשון לציון במפעל הנצחת ההיסטוריה של המושבה באמצעות 'אלבום המשפחות הממוחשב' – תוכנת מחשב חדישה ומורכבת המאפשרת התחקות, בעזרת מסך מגע, אחר מייסדי המושבה וקורותיה. היות והיה עלי לייצג את בית אמי המנוחה, והיות ומקצועי האקדמי היה קשור במפעל זה, התמסרתי לכינוס תמונות ומכתבים משפחתיים. כחוקרת חשיבה חזותית וכמי שנתבקשה לתעד את אמה, נכנסתי בלהט לתיעוד של משפחת נפ"ש ומיכל וחיפשתי תמונות ומכתבים של אמי. בתהליך זה נוצר לי "בית הורים" וירטואלי-מציאותי שכן אבי, שהיה עדיין בחיים, נכח באירוע הנצחת המשפחה. השירה, שהמטאפורה והדימוי הנם עצם מהותה, פרצה מהתמונות ומהזיכרונות ומאז אינה חדלה. תיעדתי את התהליך בעלון עמותת ידידי מוזיאון ראשל"צ, 1997, ובמאמרי האקדמי 'בית הורים – תמונות ומלים מהאלבום הקהילתי' (הרצאה ופרסום באנגלית, ארה"ב, 1998)."
מדוע את כאישה רואה חשיבות בהיותך משוררת וסופרת?
"כאישה שנולדה לפני שבעה עשורים בישראל, נגזרה עלי "גזרת השתיקה" ועדיין אני נאבקת לא להישאר באלם; העולם בו גדלתי מוכר לנשים החרדיות ולנשים בחברות מתפתחות. סבתא רבתא נפ"ש, שהייתה מוכרת כפמיניסטית, זכתה להורים נאורים שנתנו חינוך זהה לה ולאחיה. אולם זה היה נדיר. אמו של אבי, מצפת, לא ידעה קרוא וכתוב. אני חייתי במציאות פטריארכלית ואני חשה סביבי גם כיום את חוסר השוויון המשווע בין המגדרים. היצירה מאפשרת לי, ועשויה לאפשר לכל אישה, כלי לחיפוש וביטוי עצמי. מחשבות אלה מובעות בסיפור הראשון 'סימנים אדומים' ומסוכמות בו באמירה:"היא כל כך רוצה לעשות משהו שיהיה רק שלה, בחותמה האישי ליצור"."
מהיכרותי איתך אני יודעת שעברת שינוי בתפישתך את עצמך כיוצרת. שנים ביססת מעמדך כמשוררת והוצאת ספרי שירה רבים, פרסמת בכתבי עת לספרות. ראית עצמך משוררת וממשיכת דרכה של נחמה פוחצ'בסקי. מה לדעתך האירוע המכונן שהפך אותך לסופרת? האם זה קרה בשלבים? מדוע הפכת ממשוררת לסופרת? האם הרצון להיות סופרת היה רצון ראשוני אצלך?
אני אוהבת להשתמש במינוח (טרמינולוגיה) של יוסף אורן המתועד בכתביו (סוגות בסיפורת הישראלית, הוצאת יחד, 2004). לפי אורן, כל כותב ספרות יפה הינו סופר. הוא משתמש במונחים 'משורר' ו'מספר' לכותבים יצירות שירה וסיפורת, בהתאמה. עוד בהיותי נערה בתיכון כתבתי יומן ובו שירים וקטעי סיפורת בצד ההרהורים. להבנתי, הכתיבה - כמו האמנות החזותית, המוזיקה ותחומי יצירה אחרים, מאפשרת ליוצר להשתמש במגוון צורות ביטוי. כשם שאמנים חזותיים נוטים להשתמש בטכניקות שונות ומגוונות והמלחינים מבטאים עצמם בדפוסים שונים של מוזיקה, כך מרבית הכותבים נזקקים לסוגות הספרותיות (ז'אנרים). השירים, אם כי לא בהכרח כל מגוון העשייה השירית, עשויים להתהוות כפנינה בצדפה ולהיוולד כהרף עין. הסיפורת, לעומת זאת, מחייבת הקדשה של שעות רבות ביום. זוהי יריעה יותר ארוכה. אני מתאווה תאוות נפש לזרוק מעלי מחויבויות ולהתמסר לסיפורת. החומרים מוכנים אצלי בראש. אני "מתה" להוציא אותם החוצה.
"הסיפורים ב'פיסות אישה' נכתבו לאורך שמונה עשרה שנה ותוך כדי כך הוצאתי לאור חמישה ספרי שירה, ערכתי את 'במדרון' ו'הזכות' ובאמתחתי שירים רבים שטרם ראו אור. הסופרים, ואני בתוכם, נזקקים לעתים לכתיבה עיתונאית ואקדמית – רשימות, ביקורות, מאמרים ואפילו מסות, בצד השירה והסיפורת. אני מסכימה שלא כל סופר ניחן במתת השירה, ועל כך על שתינו יש להודות. להבנתי, היכולת השירית של היוצר מובחנת היטב בכתיבת הסיפורת שלו.
בספרך 'פיסות אישה' ישנן כמה דמויות שחוזרות ומופיעות בסיפורים; נדמה לי שישנן שלוש דמויות נשים בולטות. ספרי מעט על הדמויות בספר ועל המגמה שלך כיוצרת להעניק במה לקשת מגוונת של נשים.
"דמות 'האישה הבשלה, הבוגרת, האם' מופיעה בסיפורים הבאים: 'סימנים אדומים' - אשת המשפחה היוצרת, 'תיקנים' – האם המסורה, 'טיול לים השחור' אשת המשפחה, בעלת הקריירה (רופאה) שהינה גם ציירת, 'הבית המכושף בנס הרים' - אשת המשפחה שהיא פסלת, 'האישה מחוף סידנא עלי' - אשת המשפחה המחפשת את עצמה ואת אמה, 'תחתונים ירוקים' – האם. בסיפורים: 'יונים בקדרה' ו'גוזלים לשחיטה' זו שוב אשת המשפחה, שבעבר הייתה מחנכת ומורה. 'בלון בשמי תל אביב' מציג את הסבתא שהיא רעיה מסורה.
דמות האישה הצעירה המחפשת מפלט, אהבה והגנה בחיק הגבר, מופיעה בסיפורים: 'עונת הצפע', 'נחש מסוכן', 'רוכבת על מטאטא' וכן כדמות הבת ב'תחתונים ירוקים' בסיפורים 'פנטיום' ו'שלוש גופות' מופיעה דמות האישה הצעירה, הדינמית, שהיא אשת משפחה ועבודה, וחייה מחייבים עשייה רבה.
דמות הילדה המקופחת, הזנוחה, חסרת הבית, המחפשת הגנה מופיעה בסיפורי הילדות וכן בזיכרונות האישה הבוגרת בסיפורים: 'קקאו חם' ו'שתי פגישות'. נראה לי שרק בקשת מגוונת כזו ניתן להבחין בתכונות המאפיינות את האישה בכלל, את השלמות הנשית שאמורה לצמוח מתוך הפיסות."
יש בסיפורים שלך לפעמים מראות מתעתעים, מציאות ודמיון מעורבים יחדיו ונדמה שהז'אנר שלך גובל בפנטסטי. יש פוביות רבות, כמו בסיפור הפותח בו יש תמונות רבות של דם שמתפרץ מדמותה של הגבורה, ולמעשה זו מטאפורה לדם הכתיבה. מהי המשמעות של ההתפרצות הזאת? האם הכתיבה היא משהו בלתי נשלט והיא מתפרצת בלי יכולת שליטה?
"אני מסכימה לאמירות המובאות בשאלתך זו. גם אני חושבת ש'פיסות אישה' הינו ספר שבו שזורות מציאות ובדיה. אני מסכימה שהיצירה, בכל תחום, אינה ניתנת לשליטה מלאה. כאשר אני כותבת מאמר אקדמי או רשימה, הדבר נעשה במתכונת המקובלת. אבל דווקא משום שאני חוקרת שצמחה מתחום מדעי הטבע – בוטניקה, פיתופתולוגיה - אל התקשורת – חקר הטלוויזיה, אוריינות וחשיבה חזותית – הריני מייצגת בחיי את מסע האדם אל המאה העשרים ואחת. מאה הנשלטת על-ידי הטכנולוגיה שהתרבות האנושית חזרה בה אל התמונה ובה הקיום האנושי מחייב דואליות: חיים במציאות וחיים בוירטואליה – בעולם המחשב ומשחקי המחשב והאינטרנט שהנם בהחלט מציאות בתוך מציאות. כך בשני הסיפורים הראשונים בספר: הראשון, שבו לידת הספר היא תופעה הקשורה בדם הנפש ובמחושים גופניים, והשני סיפור בדיוני שבו לידת התסריט מחברת בין המציאות לעולם הבדיוני וכמובן 'רוכבת על מטאטא', 'תיקנים' וסיפורים אחרים מהווים ללא ספק התפרצות של יצירה "לא נשלטת".' כתיבתי הינה ללא ספק אינטואיטיבית, נובעת מתת המודע והדמיון. התוצאה של דוקודרמה המובאת בריאליזם פנטסטי, אינה מתוכננת."
בספרך 'פיסות אישה' יש טיול בארץ, וגם טיול ברחבי העולם. ניסיונן של הגיבורות אינו מקומי ,הוא קוסמופוליטי; הן נמצאות במקומות רבים והן מסמלות נשיות - בנות ואימהות במרחבים שונים; גם הנשים באות ממגזרים שונים וממעמדות שונים. מהי התפישה האישית שלך בראיית הנשים בספרך?
"נראה לי שבספר, המהווה 'רומן סיפורים', כל דמויות הנשים מתאחדות בסופו של דבר לדמות אישה מרכזית. היות וכתיבתי אינטואיטיבית ואת מצאת בספר דמויות רבות, הרי אני מוצאת שקיים מכנה משותף לדמויות אלה. הנשים בספרי הנן סקרניות, אוהבות, מעניקות, מגינות, חרוצות, מקצועיות, תאבות דעת, חברותיות, מתקשרות, מתמסרות, אמהיות, יצירתיות, רכות, סלחניות, אירוטיות, מעשיות, אמביציוניות... יש לי, מסתבר, דעה טובה מאוד ואף מצויינת לגבי המגדר הנשי. אני אוהבת את גיבורותיי ונראה לי שכל אחת מהן מוסיפה ממד וזווית ראייה לתהייה – מהי בעצם דמות האישה?"
מדוע כינית את כותרת ספרך 'פיסות אישה'? בוודאי יש לכך הסבר מיוחד.
"אפילו השם 'פיסות אישה' הינו אינטואיטיבי. לא תכננתי. הוא "נולד לי" ומצא חן בעיני. בראיה שלאחר מעשה השם אכן מייצג את הנאמר לעיל, וכל דמות הינה מעין פיסה מתוך המצרפת של רומן הסיפורים. כל סיפור מוסיף נדבך ברצון להבין את השלמות הזאת שהיא האישה.
"דבר נוסף קרה לאחר מעשה. הבחנתי בעמוד 42 שאדיר, בפנטזיה של רעייתו ב'רוכבת על מטאטא' חתך את גופתה ואיבריה ל"פיסות מדודות קטנות", טחן אותן והכין מהן לעצמו כדורי בשר בנוסח שאמו נהגה להכין. "במקום ברסק עגבניות השתמש בדם, זה התאים", "היא הרגישה את הנאתו כשלעס". מסתבר שבתת מודע שלי הגבר הינו 'אוכל אישה'. הוא מבתר את גוף רעייתו האהובה ונהנה לאכול את בשרה. בדיון זה מחזק את הבנת המציאות שבה אנו הנשים חיות במחיקה עצמית תוך נתינה לזוגיות, למשפחה, לחברה, הזוללים את המיץ שלנו, בלי לדבר על האלימות הנוראה נגד נשים.
"'פיסות אישה' הינו שם אינטואיטיבי לכתיבה אינטואיטיבית."
הערב הספרותי לכבוד ספרך בנתניה מעורר בך התרגשות מיוחדת, ספרי על התרגשותך. מי היית מאוד רוצה לראות בין אורחייך בערב החגיגי?
"הייתי רוצה לראות בערב החגיגי בנתניה את אבי ז"ל, אברהם שור, יושב בשורה הראשונה ליד שלושת אחיותיו – דודותיי. גם את הוריו האדוקים סבא זינדל וסבתא שורה מלכה. גם את עדה ועשהאל, הורי אמי כמובן. לבקש שאמי יונה, סבתא רבתא נפ"ש ומיכל וכן הורי סבתא עדה – בעיקר סבא שמואל שהכרתי והידוע כ'הקבלן' בונה תל אביב, יהיו – נראית לי בקשה מוגזמת.
"הכי חשוב היה לי לראות את אבא ובעיני הוא אכן יהיה שם, בצד דודתי דינה תיבדל לחיים שגידלה אותי ו'נתנה לי דם' כשלא היה מי שיניק אותי וכמעט התייבשתי בבית התינוקות של ויצ"ו.
"לנתניה הגעתי לפני שנים רבות כיתומה. כמנהל בנק לאומי, אבי היה כל כך עסוק שאפילו כאשר הגעתי עם שני ילדי הראשונים, הקטנים, לא יכול היה להתפנות מערמת הניירת במשרדו ונאלצתי להסתפק בכך שהראיתי לילדים את הבנק, המשרד, ואת סבא היושב ליד שולחן ההנהלה, עסוק וטרוד מוקף טלפונים ופקידים. הסיפור 'שתי פגישות' שפתיחתו מובאת בגב הספר, חושף קטע מהאבהות הנכספת שנבנתה לי לאורך שמונה השנים האחרונות בחיי אבי - צעד אחרי צעד היא נבנתה כשהוא קורא את שירי הראשונים, משתתף בהוצאת ספרי הראשון לאור וכותב את קורותיו, שראו אור שבע שנים לאחר לכתו.
"כאשר פנו אלי מהספריה המרכזית בנתניה לבוא ולשוחח עם קהל, חשבתי שאדבר אודות אבי אברהם שור יקיר העיר, הבנקאי, איש הציבור שהכיכר על שמו מפארת את הכניסה הדרומית לעיר, שחייו וקורות משפחתו מובאים בספרו 'הזכות'. אולם מסתבר שדווקא ספרי 'פיסות אישה' נבחר כנושא שיחתי וכאשר באתי להכיר את הספרייה והמדיה-טק, והאחראית על האירועים גב' אילנה הורטה הציגה אותי כ'סופרת אורה עשהאל', חשתי התרגשות וטלטלה עזה. נראה לי שצריך לחוות היות יתומה הצומחת להיות דמות מוכרת במקום שמעולם לא היה עבורה בית והנה – הפך להיות, על-מנת לחוש התרגשות זו. ובעבור סופר – הספרייה היא בית."
כשמשוחחים עם יוצרת כמו אורה עשהאל מתגלה עולם שהיה סמוי מן העין; זוהי כוחה של השיחה ושל ההתקרבות. באמצעות המילים כרתנו בינינו ברית לשתף פעולה, לעבור הרבה מכשולים ולהצליח במיוחד כי אנו שתינו נשים. אולי כבר לא "חתיכות" כמו הכותרת של הספר 'פיסות אישה' אבל בהחלט חיוניות וחרוצות. מיותר לציין, נשמח לראותכן ולראותכם בערב החגיגי במדיה-טק בנתניה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
