הזמר העברי - אז והיום, פוליטיקה ולאום

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִיצוֹר,
חַיֵּי אֹשֶׁר(1/חופש), חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים.

(1) - 2 גרסאות.

השיר הציוני הלאומי "פה בארץ חמדת אבות" מלווה את היישוב היהודי בארץ ישראל כבר קרוב למאה שנים. השיר נכתב במקור בשפת יידיש על-ידי מוריס רוזנפלד, תחת השם "מצעד הגלות" (גולוס מארש), והולחן על-ידי הרמן צבי ארליך כשיר נכאים וקינה. לרגל טיול של גימנסיה הרצליה לגליל הוסב השיר לעברית על-ידי ישראל דושמן והולחן כשיר לכת על-ידי חנינא קרצ'בסקי. השיר מושמע מדי שנה בטקס העלאת המשואות ופתיחת יום העצמאות של מדינת ישראל, בהר הרצל בירושלים.

הקורא הנאור ו"הנאור" ישאל מן הסתם מדוע להיזכר בארץ חמדת אבות דווקא בט"ו בשבט תשס"ט, ערב יום הבוחר 2009. התשובה היא שבבחירות אלה ייקראו הבוחרים לתת את קולם למי שעתיד הלאום היהודי בארץ ישראל ומחוצה לה - ארץ חמדת אבות - לנגד עיניו, או למי שעתיד הלאום הערבי לנגד עיניו ורואה את עיקר ייעודו/ה בהקמת מדינה לאויב. במלים אחרות, לבחור בין נטיעה לבין עקירה.

באותם ימים של ראשית המאה העשרים - הימים של טרום-מדינה, טרום-"כיבוש", טרום-"שטחים" וטרום-"גדה", כאשר ירוק היה שתילים ולא "ירוקים" או "קו ירוק" - ארץ חמדת אבות הייתה ארץ ישראל, והמלים ארץ ישראל, וכך גם יהודה ושומרון, לא נחשבו לאמירה פוליטית של ימין "קיצוני", אלא לשפתו של כל ציוני ויהודי באשר הוא. האמונה הייתה שבארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, של הלאום היהודי כמובן.

האם הלאום היהודי חי ויוצר בארצו חיי חופש חיי דרור, להבדיל ממצבו בגלות עירק או אוקראינה וגלויות אחרות? הפוליטיקה העכשיווית, המתנהלת ברוח תכתיבי שלום עכשיו והמפלגה המובילה אחורה, מאיימת להציב סימן שאלה דווקא על עתידו של הלאום היהודי בארץ חמדת אבות.

פה תהא השכינה שורה - האומנם? הכוונה לשכינה במשמעותה הרוחנית, התרבותית-לאומית, ההיסטורית. שכינה איננה בדיוק הרוח הנושבת מכיוונם של "אנשי הרוח", של מערכת משפט הפוגעת במו ידיה באמון הציבור בה, של משפטנית-פוליטיקאית הרודפת מאחזים של יהודים הנאחזים בארץ חמדת אבות, של מי שקורא לארץ ישראל "שטחים" ו"אדמה פלשתינית".

פה תפרח גם שפת התורה - האומנם? הכוונה לשפה העברית שאליעזר בן-יהודה הצליח להחיות ואשר הרדודים בני זמננו מנסים להמית: היי-ביי, כזה-כאילו והבלים אחרים, שאין בינם לבין השפה העברית ולא כלום. די להרים את המבט ברחובותיה של העיר העברית הראשונה בשנתה ה-100, ולהיווכח ששלטי החוצות ושמות החנויות בה אינם מעידים שפה פורחת שפת התורה. וכך גם בקניון החדש בירושלים, למרגלות מגדל דוד. והאם העברית ה(בלתי)-שגורה בפיהם של נבחרי הציבור בכנסת ישראל היא אומנם עברית?

הזמר העברי של אותם ימים נכתב ברוח לאומית פעילה, ברורה וחדה. השיר הגלותי הוסב לשיר לכת יהודי והושר על-ידי התלמידים שטיילו ברחבי ארץ ישראל, בלי לפחד כלל. והמשוררים הלאומיים של אותם ימים, הלאום היהודי היה לנגד עיניהם, בלי לפחד כלל.

והיום, ארץ חמדת אבות מאוימת להפוך למדינת כל אזרחיה, על-ידי השלום-עכשיווניקים, האוסלואידים, ו"אנשי הרוח" האנטי-לאומיים, הנאורים בעיני עצמם. ולא מיותר להזכיר את התקשורת, המגויסת למען כל מה שמשתמע ממנו סדר יום יהודי-לאומי.

חמור מאד שאותם "אנשי רוח נאורים כזוהר הרקיע" ומשרתיהם בתקשורת הצליחו לצבוע במשך השנים, בכוונה תחילה, את המושגים "לאום" ו"אומה" בצבע שלילי ומפוקפק, כאשר ההתייחסות היא ללאום היהודי. למרבה הצער, במקביל, הם גם הצליחו לצבוע במשך השנים, באמצעות שטיפת מוח אורווליאנית, את המושגים "לאום" ו"אומה" בצבעי ה"שלום", כאשר ההתייחסות היא ללאום הערבי. בכך הרסו את מובנו המקורי של השלום (כשם שהרסו את מובנה האמיתי של הדמוקרטיה), שטפו את מוח העם הרוצה שלום ולא "שלום", והציגו את כל מי שמצביעים על פגמי ה"שלום" וסכנותיו כ"אויבי השלום", "רוצחי השלום" ועוד, ואף הציגו כל יהודי לאומי כלאומני. מי שעשה זאת קידם במו ידיו דווקא את הלאומנות הערבית ולא את עתידו של הלאום היהודי בארץ חמדת אבות.

כדי לחדד עוד יותר את המסר ניתן להזכיר את המשוררת והמלחינה נעמי שמר, אשר ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים פרסמה את "ירושלים של זהב", שיר שהפך בן-לילה לכמעט-המנון. כאשר הותקפה על-ידי עמיתיה, "אנשי הרוח הנאורים כזוהר הרקיע", לפשר השורות "ככר השור ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה" בשעה שככר השוק הייתה מלאה ערבים ואת הר הבית פקדו מוסלמים, ענתה נעמי שמר שלגביה, כל עוד אין אלה יהודים, הרי "ככר השור ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה". למרבה הצער והבושה, גם היום, בגלל איוולתו של משה דיין ובגלל הברית הבלתי-קדושה בין הוואקף המוסלמי לבין רבנים יהודים מסוימים, נמנעת תפילת יהודים על הר הבית.

לסיום, ובחזרה לארץ חמדת אבות, האם "כבר הנצו נצנים", והאם "עוד יבואו זרעונים", או שמא יימשך מצעד האיוולת של העקירה, הייבוש והגירוש הקרוי "תהליך השלום", "הינתקות" ושמות קוד נוספים לתהליך שבו "מדינת כל אזרחיה" מתנכלת ללאום היהודי, משסה את צבאה ומשטרתה ביהודים בארצם והורסת את בתיהם ובתי הכנסת שלהם - או שנחזור, בבחירות למחרת ט"ו בשבט, ל"כך הולכים השותלים", ל"סלינו על כתפינו" ולשירים אחרים שעיקרם ארץ חמדת אבות ומדינת היהודים?

הקורא הנאור ו"הנאור", בדרכך לקלפי, אנא השלם את הדברים על-פי תבונתך, ובחרת בחיים.