"אין פרטנר" ו"שתי מדינות"

אני מתייחס בכובד ראש לסוגיית ה"אין-פרטנר", שהשתרשה בשיח הישראלי מאז קריסתה של וועידת קמפ-דייוויד השנייה (2000). אני נוטה לקבל את אבחנותיו של אהוד ברק מספטמבר 2000, שלהנהגה הפלשתינית אין כוח לממש את חלוקת ארץ-ישראל, ולשמור על יציבות ללא פגיעה נוספת בישראל. אלא שהבה נזכור - אבחנה זו של ברק פירקה למעשה את שורות מחנה השלום הישראלי, שנשען עד אז על כמחצית מאוכלוסיית המדינה.

פירוק מחנה השלום גרם להעצמת משקלם של המתנחלים ותומכיהם, ולהעצמת תמיכתו של הצבא בהם - לפני ואחרי ההינתקות מעזה בסתיו 2005. הנוכחות הדומיננטית של שיח המתנחלים בתקשורת הישראלית, בדגש הטרור הפלשתיני והצורך להמשיך להתנחל כדי לא להעניק לפלשתינים תקוות טרוריסטיות - השיח הזה משכיח את העובדה שסוגיית ה"אין-פרטנר" לא נדונה בכלים ליברליים, האמורים להבטיח את קיומה של ישראל עצמה. ומכאן אחת החולשות הקשות של שיח השמאל.

החברה הפלשתינית מסתנוורת משיח הזהות, ברמה העולה בהרבה על הקיים בחברה הישראלית (גם בתוכנו שיח-זהות מדכא שיח למען בני-אדם). ייתכן שבשל כך, האלימים והקיצונים בקרב הפלשתינים עלולים לא לאפשר למשטר הפרגמאטי שלהם לקיים יציבות מתוך ויתור (מוצהר או מוצנע) על חלום חיסולה של מדינת ישראל.

מה אז? הרי לא נוכל להמשיך להחזיק בשטחי הגדה המערבית עוד הרבה זמן; המערב יחנוק את מדינתנו באמצעות בידוד וסנקציות, הצבא יתחיל להתפרק למיליציות, בעלי דרכונים כפולים יברחו מפה, והלכודים ללא אשרות כניסה לארצות אחרות יישארו כאן כלבנים בזימבבווה, רק ללא אדמות. זאת מבינים רבים. אז מדוע הפסקת הכיבוש גם ב"אין פרטנר" לא נדונה באופן מעמיק?

זוהי בדיוק הטרגדיה של עידן ליקוי המאורות (אבל מצב התדרדרות האינטליגנציה של האומה הוא נושא שיש לדון בו באופן נפרד). נתנגד לזרם זה של הפניית עורף לתבונה, ונציג תמונה של פתרון "שתי מדינות", בהנחה שלפלשתינים אין כוח לקיים מתוך עצמם את השקט היציב מול מדינת ישראל.

מתבקשת נכונות של כוח בינלאומי. לא מדובר כאן בכוח שיטור או הפרדה בין הפלשתינים לבין ישראל. מדובר בכוח פלשתיני-מדיני, שיתבסס על יחידות המאוישות בחלקן הניכר באנשי ארצות המערב וירדן ומצרים, בנוסף לפלשתינים עצמם שקיבלו הדרכה מערבית (במתכונת הקיימת בזעיר אנפין כבר עתה). בניית הצבא הפלשתיני בעזרת משתתפים מארצות המערב, כמוהו כבניית מוסדות פלשתינים אזרחיים המתקיימת כבר בימים אלה בעזרתו המדינית של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר.

מיד יאמר: הפלשתינים יידחו צבא זר למחצה שכזה. נכון, הפלשתינים במצבם הנוכחי ידחו זאת. אבל הם יתקשו לדחות זאת אם הדרישה - יחד עם הדרישה לוויתור על שיבה מאסיבית של צאצאי הפליטים לשטח מדינת ישראל - תבוא מגוש מאוחד של ארצות מערב, בתמיכת ארצות ערב המתונות.

ומתי זה יקרה? כאשר ישראל תתחיל להסיג את המתנחלים מהגדה המערבית (תוך מגע הדוק עם ארצות המערב).

ההנהגה הליבראלית הישראלית צריכה להציג בפני הציבור המקומי לא את הדיאלוג הציני עם הפלשתינים - שכולו מיועד לעודד את המתנחלים ואת תומכיהם, אלא את השיח המקיף - המערב את הכוחות שיסכימו לעזור להפסיק כאן את העימות המדמם. זהו שיח שאיננו נשען על כוחנות פשטנית של "או פלשתינים או אנחנו", אלא דיבור שיחזיר את השיח האינטליגנטי לחברה, וכך יחזיר לה את כוחה. במקרה של אובמה - הניסיון לשנות אווירה וכך לחזק אומה - הצליח. זה יכול לקרות גם אצלנו...