חלק מהעיתונאים הולכים בתלם, בשירות בעלי אינטרסים פוליטיים וכספיים, באמצעות צנזורה עצמית מודעת או לא מודעת, שהופכים את הטלוויזיה למכשיר אדיר לשמירת "השיטה" הבאה להגן ולשרת את האליטות הפוליטיות והעיסקיות.
באמצעות פיברוק וקומבינות מגוונות, מפעילה עלינו הטלוויזיה גרסאות ערמומיות, כדי להטות את דעת הקהל לתוצאות רצויות של המפעילים.
העיתונאים נסחפים לעתים קרובות ביצרים הטבועים במקצועם, בהשקפת עולמם, בהשכלתם, במזגם וקובעים עבורנו מה לראות ומה לא לראות, בהתאם לקטגוריות האישיות שלהם.
אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבת דעתו של חלק ניכר באוכלוסיה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים ונחשבים לאנשים רציניים, לבין אלה שהידע שלהם כולל, רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה - כלומר פחות או יותר כלום.
הדם והמין, הדרמה והפשע, מעלים את המכירות ושלטון הרייטינג.
העיתונאים מצוידים בכוח ובעוצמה ייחודית שמעניק להם הדימוי הטלוויזיוני.
יש נושאים שכופים אותם על צופי הטלוויזיה - למרות שהם לא חשובים ולא מעניינים - מפני שהם נכפים על היצרנים והמפיקים, בגלל התחרות עם עיתונאים אחרים. הלחץ הצולב שמפעילים העיתונאים, זה על זה מביא לשרשרת פעילויות שליליות, הנוגדות את עיקרון זכות הציבור לדעת.
הטלוויזיה איננה מעודדת מתן ביטוי למחשבה ולהנמקה. אחת הבעיות העיקריות שמעוררות הטלוויזיה היא שאלת היחס בין המחשבה לבין המהירות. כאשר הטלוויזיה מעניקה רשות הדיבור למרואיין הוא נדרש להיות מהיר יותר וקצר יותר מהצל של עצמו. רק דוברים ומרואיינים המסוגלים להיכנע לתכתיב המהירות והפשטנות מוצאים מקומם על המסך. התוצאה היא שפנקס השמות והטלפונים של הפרשנים, המומחים והמרואיינים כולל תמיד את אותה הקבוצה המצומצמת והקבועה היוצרת "דעת קהל" שאינה משקפת את מגוון הדעות והעמדות = Fast Thinkers Fast Food.
עולמם של המוזמנים הקבועים לטלוויזיה הוא עולם סגור של הכרויות הדדיות לתועלת הדדית ולחיזוק ופרסום תועלתי הדדי.
האם הציבור מודע לשותפות לדבר עבירה זו?
העולם הזה סגור ונעול על עצמו כנגד כל "הזרים".
שיטת התחלופה זו התשובה לבעיה ולסגידה של חבורה נעולה.
הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומיים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חוויה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה.
האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפיה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית להתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצְפִיָיה בטלוויזיה מגבירה את הפסימיות, ההפקרות, חוסר האכפתיות וחוסר הסולידריות.
הרכב פאנל ברב-שיח הוא דבר הקובע את תוכנו ורצינותו. הפאנל יוצר מראית עין, של איזון דמוקרטי של דעות. ואולם בפועל המערכת והמנחה הם אלה שקובעים את ההרכב שבמקרים רבים הוא חד-צדדי, חד ממדי ומגמתי, ורק כלפי חוץ נראה כמאוזן. כל מנחה שמחלק רשות הדיבור, בדיון ברב-שיח הוא למעשה מחלק גם סימני חשיבות, מבטים, שתיקות, מחוות, הבעות פנים, טון דיבור ושפת גוף - שכולם יחד בדיוק כאילו היו מלים מפורשות.
האופן שהמראיין מציג שאלות, קובע את יחסו למרואיין. בטון הדיבור של המראיין מבחינים בין נימת כבוד לבין נימת זלזול. יש מנחים מקצועיים באמת, ויש מקצוענים מדומים שמכסים עצמם במלל, בפטפוט ובהתנשאות, כאשר המרואיין הוא רק גימיק ומיותר. יש ניגוד בין הכוכבים המתוגמלים במיוחד - אבל כנועים במיוחד - לבין הפועלים השחורים שמביאים את החדשות והכתבות.
הפילוסוף הצרפתי מונטסקיה קבע בזמנו את הנוסחה של הדמוקרטיה - הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. נוסחה זו כבר לא ריאלית מאחר והטלוויזיה והתקשורת הפכו בפועל לרשות הרביעית שהיא גם חוקרת וגם שופטת.
הפילוסוף דקארט אמר בזמנו את הפסוק: "אני חושב אני קיים". הנוסחה הנכונה, בסוף המאה ה-20, וראשית ה-21 בעקבות מהפכת התקשורת והשתלטות הטלוויזיה על חיינו היא: "אני מתראיין אני קיים", "אני מצטלם אני קיים".
בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, בינינו לבין הפלשתינים, שמתנהלת במלוא עוזה, בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. זאת על-רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות כביכול מקצועית, ניטרלית ואובייקטיבית, ולהציג ללא יחס וללא הצדקה את עמדות "הצד השני". חלק מהכתבים הפכו לעיתונאים מגויסים מטעם האו"מ, במסווה של "אובייקטיביות מקצועית", כאליבי לתקשורת אנטי פטריוטית מופקרת, במיוחד בתקופה של טרור ועימות אלים עם הפלשתינים. נכונה הקביעה שאין חברה דמוקרטית וחופשית ללא תקשורת חופשית, בתנאי שהיא אחראית! האם היא אחראית?
בעיתונות יש פתחון פה לצרכני תקשורת, בטלוויזיה יש סגירה ונעילה בפני צרכני תקשורת. לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי. לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי. לצרכני תקשורת אין חסינות ואין חופש ביטוי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
