להגיד את האמת?

הסופר מאיר שלו אמר (בספרו 'יונה ונער'): "להגיד את האמת זה יפה מאוד, אבל לא צריך לעשות מזה הרגל". כשמדובר בהתבטאויות של פוליטיקאים, אי אמירת האמת נהפכה להרגל. חוסר האמון של רוב הציבור כלפי הנבחרים שלהם לכנסת – ידוע. ישנה שיטה לפיה אומר הפוליטיקאי הנבחר משפט מעורפל במכוון כדי שאנו הצופים התמימים לא נוכל לטעון: הבטחת.. ישנו גם הלך רוח רווח בציבור לפיו כותרת בתקשורת מיועדת למשוך קוראים ומאזינים ולא בהכרח תואמת את האמת. זה מותיר את צרכן התקשורת במצב עמום. לעיתים, אני מנסה לברור מבין הכותרות בתקשורת את כותרת האמת ומה נאמר כדי להסיח את הדעת מהאמת או למכור את הידיעה.

האם מצע של מפלגה לקראת הבחירות דינו כחוזה מחייב? האם הבוחר המאוכזב יכול לזכות בתביעה ייצוגית שיגיש נגד המפלגה שהבטיחה במצעה הכתוב לבוחר לעשות דבר מה ולא ביצעה? שאלה מעניינת שתשובה לה תיבחן במישור הזמן.

הבעיה מחריפה והופכת לגלובלית כשמתברר לנו שגם מדינאים מחוץ לישראל אומרים משפטים שהקשר בינם למציאות רופף, משמיעים הצהרות שאין להם יכולת לממש ובמילים עדינות: מאיימים ב"אקדח צעצוע". פורעי החוק על פני הגלובוס מבחינים מיד שמדובר באיומי סרק, בהצהרות חסרות כוח ליישום. שתי הדוגמאות הנוכחיות: אירן וצפון קוריאה. שתיהן הבחינו בחולשתו של שליט המעצמה הראשונה ומנסות למשוך את החבל עוד ועוד. בינתיים, בהצלחה.

ובביצה המקומית שלנו, בין ארה"ב, ישראל ופלשתין, התלישות נמשכת.

את הנתק בין ההצהרות המושמעות למציאות של ישראל נמחיש בשלושה נושאים:

א. הפסקת הבנייה בהתנחלויות - נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ומזכירת המדינה, הילרי קלינטון, משמיעים דרישה פומבית למדינת ישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. הכוונה היא לכל סוג של בנייה, מפרטת מזכירת המדינה, ומבטיחה בטון נחוש: אנו נעמוד על כך.

לבטח הועלתה הדרישה גם בשיחה שניהל נשיא ארצות הברית עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בשבוע החולף. מה השיב ראש הממשלה לדרישה – אין לדעת. האם השיב למארחיו שאינו יכול, גם אם ירצה, לספק את הסחורה? להערכתי, ממשלת ישראל לא תוכל להסיר את עשרות ההתנחלויות שהוגדרו בלתי חוקיות. לא משתלם לה גם לנסות זאת. המשאבים שיידרשו למשימה יהיו רבים והתוצאות – לא מחמיאות במקרה הטוב; במקרה הרע, עלולות להיות הרות אסון, עם מהומות מהותיות ונפגעים.

המדינה גם לא תוכל למנוע את הבנייה בהתנחלויות לאורך זמן. זוהי גזרה שלא ניתן לעמוד בה. לא מדובר רק על התנחלויות "שלדיות" של שני צריפים ואוהל על גבעה. חלק מההתנחלויות מתנהלות בצורת יישוב המונה מאות ואלפי משפחות. בפועל, לא ניתן לעצור פיתוח בישובים אלה. מפת ההתנחלויות ומספר התושבים בהן לבטח ידוע לממשל האמריקני. מדוע, אם כך, תובעת ארצות הברית מישראל את יישום הצעד הלא מעשי? האם היא מחפשת תשובה שלילית? אולי תוצאה שלילית? ובשים לב לתוצאות הבחירות בישראל, בהן ניתן רוב לצד הימני של המפה, האם מצפים בארה"ב למשבר פוליטי בישראל?

ב. שתי מדינות לשני עמים - הממשל האמריקני דורש מנתניהו להסכים לנוסחה: שתי מדינות לשני עמים. הנוסחה נקבעה ב"מפת הדרכים" שישראל מחויבת לה. הבעיה היא שבינתיים עברו חמש שנים, ובשטח השתנו שלושה נתונים מהותיים. ראשית, שני הצדדים, הפלשתיני והישראלי, נדרשו ב"מפת הדרכים" לשורה של צעדים. הצד הפלשתיני לא ביצע את הצעדים להם התחייב (גם לא יכול) אך דורש לקבל את התוצאה הסופית. שנית, הצד הפלשתיני התפצל בפועל לשני חלקים המצויים במצב של מלחמת אחים ביניהם. הדבר הומחש בחמש השנים האחרונות בירי בלתי פוסק מהחלק עליו שולט החמאס, ברצועת עזה, ובמלחמת 'עופרת יצוקה'. שלישית, בעוד זמן קצר צפויות להיערך בחירות ביהודה ושומרון. לפי הערכת מצב נוכחית, ישנו סיכוי סביר שהחמאס יקבל חלק מהותי מקולות הבוחרים. ישנה גם הערכה שפעילות החמאס נגד ישראל מונעת ויזומה על-ידי אירן. כל הנתונים הללו ידועים גם לממשל ארה"ב. האם הם עדיין מעריכים שישנה אפשרות סבירה שממשלת ישראל תסכים לעיקרון וליישום של שתי מדינות לשני עמים?

ג. הסדר הקבע – בהסדר הקבע עם הפלשתינים ישנם לפחות שלושה נושאים מהותיים שבהם ישראל לא מסוגלת לספק את דרישות הפלשתינים: נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, שליטה פלשתינית על ירושלים המזרחית, וזכות השיבה. הייתכן שישראל תפרק מקומות יישוב ישראלים שמצויים מעבר לקו הירוק שכוללים מעל 150,000 תושבים? היכן תיישב אותם? כמה זמן ייקח לבצע זאת? שנים רבות, להערכתי. האם ישנו קונצנזוס בכנסת ישראל לבצע שלוש דרישות אלה? לדעתי, לא. האם מישהו מהקוראים חושב אחרת? יאמר נא כיצד עושים זאת, לדעתו? האם הממשל בארה"ב לא מודע לכך? קרוב לודאי שכן. אם כך לשם מה השיחות (פרט להשערה שלי שמדובר במשיכת זמן מתוכננת)? וזאת עוד לפני שנזכיר את שיחות השלום שישראל נדרשת לבצע עם סוריה שתוצאתן אמורה להיות נסיגה ישראלית מרמת הגולן. היש קונצנזוס בכנסת ישראל לנסיגה כזו? לדעתי, לא. גם לו היה קונצנזוס, אין לישראל יכולת ביצועית ליישם זאת: ליישב בתחומי ישראל את המפונים מישובי רמת הגולן.

הסיכום הוא שאנו מוקפים בפעילות מדינית מתמשכת, בשילוב עם מדינות אירופה וארה"ב, שעוסקת במשיכת זמן חסרת תכלית שאיננה עתידה להגיע לשום אבן דרך אמיתית.

מה זה מלמד אותנו על דברי הפוליטיקאים? למה הם מתכוונים מעשית כשהם מדברים על תוכניות שלום? האם הם מנהלים את הויכוח עם עצמם בלבד או שגם מתבוננים מעל מסך המחשב על הסביבה המקיפה אותנו ומבינים שאנו מעבר לנקודת האל-חזור?

ומה כן ניתן לעשות? בתמצית: רצועת עזה יכולה להשתייך רק למדינה ערבית - כעת מצרים ובהמשך, לממלכת ירדן. ודאי לא לישראל. התושבים הפלשתינים היושבים ביהודה ושומרון יוכלו בעתיד רק לבחור באזרחות של ממלכת ירדן. בשטח שנותר מיהודה ושומרון לא יכולה לקום מדינה. לא באופן מעשי. מי שרוצה לחשוב אחרת, מוזמן לשגות בהזיות. פשוט מאד.