נמרים של נייר

במאמר מבולבל ונבוך - שלא לומר מביך – מתפתל עמוס הראל מ'הארץ' סביב עצמו בניסיון לולייני להסביר מדוע הניצחון המוחץ של צבא סרי-לנקה נגד המורדים הטמילים איננו רלוונטי למקרה הישראלי: "הכותרות [...] בדבר כניעתה ללא תנאי של מחתרת "הנמרים" הטמילית [...] בוודאי גרמו נחת לאנשי ימין רבים בישראל. [...] בסרי-לנקה האקסיומה השמאלנית הישנה, כאילו אין אפשרות להכריע מאבק נגד טרור וגרילה, בעיקר כשמדובר בעם הלוחם על חירותו, הופרכה אחת ולתמיד."

"מסקנה מדויקת?" שואל הראל, ועונה: "לא ממש".

ואז - כאשר התיזה מופרכת - פונים אל החלק הקל, שהוא הכחשת התיזה: "הקלישאה השמאלית, כדרכן של הכללות חובקות עולם, אומנם רחוקה מלהיות מהימנה בעצמה". קצת מוזר, בהתחשב בכך שה"קלישאה" ה"רחוקה מלהיות מהימנה" שימשה כאקסיומה היסטורית שקיבעה את ההכרח הדטרמיניסטי להעניק ל"עם הפלשתיני פלשתיני" את "רצונו", כלומר מדינה עצמאית בארץ-ישראל.

אלא שגם הראל עצמו חש, בוודאי, שהכחשת התיזה תיראה חלשה לאנשים שהם באמת חושבים, ועל כן פנה לדרך השניה, שהיא: אישרור התיזה במישור העקרוני - אולם הרחקת העדות בנוסח 'אין הנידון דומה לראיה':

"הנסיבות שהכריעו את הנמרים בסרי-לנקה [...] אינן חלות בהכרח בישראל ובשטחים. [...] במקרה הראשון מדובר בסכסוך שהתנהל בתחומי המדינה, כשהמורדים אינם מסתמכים על עזרה משמעותית במדינה הגובלת [...] אירגוני הטרור (פה) מקבלים סיוע מבחוץ, אבל העובדה שירדן הגובלת בגדה המערבית מתנגדת לטרור, מקשה על הלחימה הפלשתינית [...]

"[...] הנמרים נכנעו משום שסרי-לנקה הפעילה כוח צבאי עודף ובעל יתרון טכנולוגי, נקטה אמצעים אכזריים, הפגינה אורך נשימה [...] ובודדה את המורדים בשטח מכותר [...]

"[...] ישראל הרבה יותר תלויה בלגיטימציה בינלאומית [...] ונתונה תחת זכוכית מגדלת של התקשורת הזרה [...] במקרה הישראלי מדובר בסכסוך בעל מרכיב דתי חזק, המתנהל בחלקו על עתיד המקומות הקדושים לשלוש דתות."

עד כאן עמוס הראל, ובכך מסתכם ניסיונו הנואש למצוא צידוק לאמירתו חסרת-היסוד שהנסיבות "אינן חלות בהכרח". אך דא עקא, שמאמץ זה אינו עומד במבחן הביקורת הפשוט ביותר, ואתחיל מאחרון לראשון: דווקא ירושלים, המקום המקודש ביותר לשלוש הדתות, הוא אחד המקומות השקטים והבטוחים ביותר בכל המרחב הנתון לטרור הפלשתיני פלשתיני. ישראל אומנם נתונה תחת זכוכית מגדלת, אך אין זה מנע ממנה לצאת לשני מבצעים מלחמתיים נרחבים במהלך שלוש שנים, לא כולל פעילות אינטנסיבית לדיכוי הטרור. כוח צבאי עדיף, יתרון טכנולוגי ואורך נשימה יש גם לישראל, ואילו הבידוד שבו היו נתונים המורדים הטמילים אינו שונה בהרבה מהבידוד שנתונים בו הטרוריסטים הפלשתינים פלשתינים, כיוון שאין אף מדינה הגובלת ביהודה, שומרון ועזה שמעניקה סיוע פעיל וגלוי לטרור.

בהמשך המאמר, מפתיע הראל ומפרט כיצד ישראל - עם יד קשורה מאחורי הגב כפי שנהוג לומר - הגיעה להישגים מדהימים בקנה מידה היסטורי:

"ההצלחה שהשיגה (ישראל) במאבק בפיגועי ההתאבדות, ממחצית 2002 ואילך, נחשבת בקרב אנשי מקצוע בעולם המערבי להישג עצום הראוי ללימוד ולחיקוי. יש מומחים המשווים אותה להישג הנחשב לגדול ביותר בתחום: הצלחת הבריטים בדיכוי גל הטרור במלאיה בסוף שנות החמישים."

הסיכום הכמעט-פסטורלי של עמוס הראל יכול להיות לקוח ממאמר מערכת של 'מקור ראשון': "בתל אביב ובירושלים אפשר לנסוע בדרך כלל ללא חשש באוטובוס ולשבת בבית קפה בלי להעיף מבט עצבני לעבר הכניסה מדי רגע. שבע שנים לאחור, מצבנו היה שונה בתכלית". על כך נאמר – "בא לקלל ויצא מברך".


הולכת שלל

הדוגמה הטמילית הטרייה היא אכן חדה וברורה, במיוחד אם נקבל, לשם הדיון, את ההנחה המפליגה שהטמילים הם מופת ללוחמי חירות צדיקים וטהורים, אך אסור להיתפס בטעות למחשבה שמדובר במקרה חריג, מעין 'יוצא מן הכלל המעיד על הכלל': - בצרפת, כבר שנים רבות איש לא שמע ולא ידע על דבר מה המכונה "טרור קורסיקני", ששייך כבר לדפי ההיסטוריה. אומנם נכון שתושבי קורסיקה היו מאושרים לקבל יותר אוטונומיה או עצמאות, אולם מאבקם האלים נכשל ופסק.

ברוסיה, המלחמה האכזרית והעקובה מדם נגד המורדים הצ'צ'נים דעכה עד למינימום, לאחר יותר מחמש-עשרה שנות לחימה בעצימות כזו או אחרת.

ולסיום, על-פי סקירה של שגרירות ישראל בספרד, נכון לסוף 2007 נחשבת ספרד ליעד התיירותי השני בחשיבותו בעולם, עם למעלה מ-58 מיליון תיירים שביקרו בה בשנת 2006. זוהי הראיה החותכת ביותר לכך שהמאבק הבאסקי לעצמאות נשמר על אש נמוכה מאוד, מאחר שתיירים נורמטיביים אינם ששים להכניס את ראשם הבריא למדינה חולת-טרור, והצבעתם "ברגליים" מראה שדיכוי הטרור הבאסקי זוכה להצלחה רבה.

כמובן, אין צורך להזכיר את המקרים הקלאסיים, שבהם עמים נלחמו על חירותם וניצחו - אפילו מעצמות אדירות - החל בהולנדים נגד הספרדים במאה ה-16, או ההודים נגד הבריטים במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכלה במקרה החדש יחסית של מזרח-טימור.

אולם הקלישאה שלפיה "אף פעם" "אין לנצח עם שלוחם על חירותו" - שבשמה נשבעים כל שוחרי המדינה הפלשתינית פלשתינית - היא נמר של נייר במקרה הטוב - והולכת שולל מודעת במקרה הגרוע.