קשה לי היום. קשה, כי אני חצוי. חצוי? קרוע! אני חבר של פיני קבלו ואני חבר של ג'קי לוי. אני רוצה שכל אחד מהם ינצח. אני רוצה ששניהם ינצחו יחדיו. אי אפשר. חבל. החיים לא בנויים על פי משאת הנפש שלי, קל וחומר על פי המשאלות הכמוסות של הלב.
אילו רק יכולתי לצקת היום את העולם על פי תבנית-דמותן של הפיות הטובות מהחלומות. למזלי, המציל אותי משיפוד על קרני הדילמה, אני לא רשאי להצביע...
אני גר (בקיבוץ) במרחק הד מבית-שאן. בסתם יום של חול, אני חש וחי אותה בכל מאודי, בכל מאודה. אני נע ונד בה, נהנה מהאטיות השקטה והמבורכת של התנהלותה, מציץ בכותרת אצל חדד, לוגם הפוך אצל זדה, מחליף מלים של הא ודת עם כהן, ממשש את הירק ואת הפרי בשוק שלה, צוחק עם רמי שלא מחדש לי דבר כשהוא עוקץ אותי על שתי ידיי השמאליות (קבל תיקון קטן, אחא: לא שתיים, אלא שלוש!) שואל בבנק את שבתאי מה הכי כדאי. זו עיר קטנה, קיבוצית, חמה ומשפחתית, ביתית. אני יודע שגם אם לא תמיד אמצא בה את דרכי, לעולם לא אלך בה לאיבוד בין משעולי האד של החוואג', השיבא, הרוזמרין וההל.
היום הזה ממש, יום ג' בשבוע,יום הבחירות לרשויות המקומיות, הוא יום שונה. גם אני. שלא כתמול שלשום ושלא - כמשוער וכצפוי - כמחר ומחרתיים, אני הולך בה בין הטיפות גם כדי לא להירטב וגם כדי לא להיכוות: לא להיכוות מהרותחין של מי שדמם בוער היום באש הנקמות ולא להירטב מהצוננין המקפיא של (אותם אנשי הרותחין...) שמזהים אותי, משום מה, כמי שתומך ב"מועמד השני".
קשה לי היום. קשה, כי אני חצוי. חצוי? קרוע! אני חבר של פיני קבלו ואני חבר של ג'קי לוי. אני רוצה שכל אחד מהם ינצח. אני רוצה ששניהם ינצחו יחדיו. אי אפשר. חבל. החיים לא בנויים על פי משאת הנפש שלי, קל וחומר על פי המשאלות הכמוסות של הלב.
אילו רק יכולתי לצקת היום את העולם על פי תבנית-דמותן של הפיות הטובות מהחלומות. למזלי, המציל אותי משיפוד על קרני הדילמה, אני לא רשאי להצביע...
היום הזה אני נצרם ברעש צופרי המכוניות הרועשות בכבישי העיר. היום הזה אני תקוע בפקקיה. היום יש אנשים שעושים לי תנועות "משונות", שהיא לשון ההמעטה של המלה " מגונות".
היום הזה אני שומע "לך לישון" שהוא העיבוד השבבי של החיתוך הגלמי הגס " לך תז... ". העיר הזו סוערת היום. היא ייצרית, מיצית, אלימה בשוליים.
אני, שאין לי כלל וכלל זכות בחירה - לא לראשות העיר ולא למליאת המועצה שלה...
גם היום אני, שמזוהה כ"בית-שאני" (יש המתפלאים לשמוע ממני לראשונה כי אני לא גר בעיר אלא רק פוקד אותה כמעט מדי יום) אפוף אהדה, מחובק, מוחמא לעתים (אוי, אני מסמיק עכשיו טיפה אדומה) על מתינותי, על איפוקי, על מה שהוא לי טבע ראשון: כזה אני.
העיר הזו מלאה חום אנושי, קולח ועממי, פשוט ונצחי כמו זריחת השמש ושקיעתה, חום לבבי שאין - בוודאי לא לי - די מלים במילון העברי המרוכז כדי לדייק בתיאורו-לאשורו, אבל היום העיר הזו, הססגונית, היא עיר אפורה ועצובה גם במצהלותיה.
כאילו היום, רק היום, ייקבע מי לחסד ומי לשבט. כאילו היום ייחרצו גורלות. ובערבו של יום ייוודע למי יאיר המזל ואת מי יחשיך הגורל.
אבל כיום האורחות המתונות שלי הן היפוכן הקוטבי של המזג הסוער שבו מזוגים רבים מתושבי העיר, פעיליהם של שני המחנות הנצים, העוינים, הרושפים לא רק יריבות אלא תיעוב, בוז ואפילו-כמה מצער ומכאיב אותי לכתוב זאת - שנאה.
היום אני עצוב, אבל מחר, אחרי המפץ הגדול, כשייאספו מהככרות ומהשוק, מלחות המודעות, מהסמטאות, מהדוכנים המאולתרים, מהאספלט, כל הפיאורים העצמיים והשמצות היריבים, העיר הזו תאחה את פצע הבחירות המדמם ותגליד עצמה שוב לדעת, לחיבוק החם שבו היא מחבקת את עצמה ואופפת בו את תושביה, אחד לאחד, להוציא את מי שנהנים להתייסר בקור ההזוי והכוזב של שנאתם המופרכת.
עד הערב אכסוס את שארית הציפורניים שטרם נכססו. אחיה ואראה. בחצות, אולי טיפה לפני, אולי טיפה אחרי, יהיו בעיר מנצחים ומפסידים, אבל בעוד ימים אחדים, העיר תשוב להיות אחת. אתם תראו. החיים ההפכפכים יוכיחו שנזילים ככל שהם, יש בהם, גם בעיר פריפיראלית קטנה וחמולתית, שוקקת והמולתית, כבית-שאן, דברים שיצוקים מבטון מזוין: היריבים של היום יטפחו מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, זה על שכמו של זה. כי אחים אנחנו, אם לא בדם - לגורל.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
