יעקב חרותי פותח את ספרו "אמת אחת ולא שתים" (הוצאת "יאיר", 2008), ולא במקרה, בשירו של אורי צבי גרינברג. פתיחה זו, בנוסף לשמו של המחבר 'חרותי', מעידה כאלף עדים על עולמו הרוחני של המחבר. אם תרצו, זהו רמז מקדים המבהיר לקורא שהספר שהוא אוחז אינו ספר זיכרונות משמים, פרשת חיים של מי שכל עולמו מצטמצם בחייו שלו ובהרהוריו, אלא של מי שרואה עצמו כשליח לרעיון הגדול ממנו עצמו.
בתמצית ניתן לומר כי הספר, יותר משהוא עוסק במחברו (ואל יקל הדבר בעיני הקורא, סיפורו האישי של יעקב חרותי אינו רק מרתק, אלא כתוב בשפה בהירה ומדויקת) - עוסק במערכה העקרונית על הקמתה של מדינת ישראל, על הכוחות הפוליטיים שבחשו בקדרה החל משנת 1920 ועד לימינו.
במשך עשרות שנים, בשנות טרום המדינה ולאחר הקמתה, הוצנעה פעילותם של חברי הלח"י, תנועת לוחמי חרות ישראל, וכמעט נעלמה מההיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל. הספר "אמת אחת ולא שתים" מביא, ממקור ראשון, את סיפורה ההיסטורי של לח"י, המחתרת היהודית שלא קיבלה על עצמה את ההגמוניה של 'ההגנה' וסומנה כבר בראשית דרכה כאויבת התפיסה הפוליטית של "ההגנה" ושל ראשי היישוב. ככזו, נאלצו חבריה להיאבק לא רק למען גירוש הבריטים מארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית, אלא גם על השקפת עולמה וצדקת דרכה, אל מול חלק נרחב מהיישוב היהודי עצמו.
הספר פורס באופן גלוי ומאיר עיניים, עובדתי ולא-סנסציוני, לא רק את הפעולות הרבות של חברי הלח"י אלא גם את האמצעים הפוליטיים האלימים שננקטו על-ידי ראשי היישוב כנגד חברי הלח"י ואצ"ל - ארגון צבאי לאומי.
בכנות רבה ומתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך מספר חרותי על הסיבות והמניעים שמאחורי אופןהפעולה של לח"י. מנקודת המבט של מי שהיה לא רק עד, אלא גם פעיל בעשרות מאורעות - קטנים וגדולים, מעניק המחבר לקורא גם ניתוח מרתק של הלכי הרוח ביישוב עד קום המדינה, וממשיך הלאה לאורך ראשית בניין המדינה, ההתפלגויות הפוליטיות, הקמת התנועות הפוליטיות השונות של המחנה הלאומי ("גוש אמונים", "התחייה", "צומת" ו"מולדת") והמאבק שאינו מסתיים על דמותה של המדינה הצעירה, עד ימינו אנו.
תשובה מראש למקטרגים
מקטרגי הספר, ויימצאו לא מעט כאלו בקרב "קובעי הטעם" בישראל, יאמרו כי מטבע הדברים, זיכרונות אינם כלי מדויק לתיעוד ההיסטוריה, שהרי אנשים שונים הצופים באותו אירוע וחווים אותו יספקו "רשומון": כל אחד יראה ויספר על האירוע מזווית הראייה שלו, באופן סובייקטיבי. וכיוון שאנשים שונים מסננים כל אחד את פרטי החוויה באופן אישי, משמיטים כל אחד את השולי בעיניו ומקנים לניואנסים משמעות שונה - הרי ש"
אמת אחת ולא שתיים" אינו אלא ניסיון "לסגור חשבונות אישיים", תוך צביעת ההיסטוריה בגוונים פוליטיים המתאימים להשקפת עולמו של המחבר (ובעברית אקדמית פוסט-מודרנית - ה"נרטיב" שלו).
אולם, האופן בו נכתב הספר מעיד כי חרותי - כעורך דין, כאיש עקרונות וכאיש מעשה, כאז כן היום - צפה את הנולד והכין את התגובה ההולמת למקטרגים כבר בספר גופו. לכל פרט שהביא מזיכרונו הוסיף בתוך הספר מסמכים, תעודות, מכתבים, עדויות חופפות, רישומים, צילומים או פרוטוקולים מארכיונים ציבוריים שנפתחו לקהל.
וכך, ספרו זה, מעבר להיותו מסמך מרתק הכתוב היטב - הוא סוג של ניצחון. לא רק בעצם הוצאתו לאור, אלא גם בהעמדת סיפור היסטורי אמין ובהשבת הכבוד הראוי לאלה שחלמו, נלחמו ועדיין לוחמים, בשדה שלעתים נדמה כי הוא החשוב מכל לעתידה של מדינת ישראל כמדינת היהודים: שדה הזיכרון ההיסטורי.
בני דורו של המחבר הולכים ומפנים את מקומם בהיסטוריה לטובת דור חדש, דור שלא ראה במו עיניו את הקמת המדינה, שלא לחם עליה ולא חווה אישית את התהוותו של אחד הניסים הגדולים ביותר במאה ה-20, שלא רקד ברחובות עם הכרזתה ושלא אחז בנשק להגנתה מיד לאחר מכן.
ליעקב חרותי היו הרצון, הזכות והכוח לחיות ולפעול כמיטב יכולתו וכמיטב שיפוטו, כאיש חופשי בתקופה רבת הוד, תקופה ששינתה את פני ההיסטוריה האנושית והיהודית.
היום, בפרוס העשור השביעי לקיומה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, המירוץ למיסוד הזיכרונות ההיסטוריים בעיצומו. הוויכוחים על הזכויות ועל החובות, על הראוי ועל המוסרי, ועל קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים - מצויים בשיאם. זהו זמן חשוב מאין כמוהו שכל אותם שנמצאים עדיין עימנו, אותם ענקים צנועים שבזכותם אני ובני דורי חיים את החופש להיות יהודים - יעשו כמעשהו של יעקב חרותי, יעלו על הכתב את זיכרונותיהם ויעניקו לדורות הבאים את הזכות להכיר אותם ואת פועלם ואת הזכות לשפוט את מעשיהם.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
