הילד הרע של הממשלה (ואולי של הפוליטיקה הישראלית בכלל) מסרב להתחשב בכללי ה'שיחדש', הידוע יותר בכינוי 'פוליטקלי קורקט' וממשיך לומר דברים שמרגיזים את הילדים הטובים. מרגיזים עד כדי כך שאפילו מנהיג נחשב של אומה אירופית, ילד רע בזכות עצמו בעיני הילדים הטובים, מצא לנכון להציע כי יודח, אותו ילד רע של ממשלת ישראל. יש גבול כמה אפשר להיות רעים, כן?! וכמה חבל שהילדה הכי נחמדה בבית הספר לא הצטרפה לכיתת הממשלה; חייבים לשכנע אותה להצטרף ולהציע לה מקום מכובד בקידמת הכיתה. הכי רצוי בחזית הבימה. ואין בכלל ספק - הכיסא שהוענק לילד הרע, היה עשוי להתאים לה להפליא. כמה חבל שסירבה להיכנס לכיתה, המפונקת הזאת.
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על אירועים שהתרחשו מחוץ למחנה ישראל; בלק מלך מואב מזעיק אליו את בלעם הקוסם ומציע לו תמורה הולמת אם יצליח להביא לפגיעה במחנה של העם המפחיד שיצא ממצרים. התקשורת של אז עבדה נורא לאט וגם המודיעין לא היה משהו. לכן, הסיכוי שהידיעה על אודות ניסיונותיהם של בלק ובלעם לפגוע במחנה ישראל תגיע לאזניהם של מקבלי ההחלטות בצד הישראלי, היה קלוש ביותר. ואם חלילה היו שני אלה מצליחים במזימתם - זו הייתה עלולה להיות הפתעה מאוד לא נעימה, אפילו קטלנית. שניהם ידעו כי בהתמודדות גלויה - אין להם שום סיכוי, לכן ניסו לפגוע בנו תוך שימוש בכוחותיו המאגיים כביכול של בלעם.
בין המניעים של בלק למניעים של בלעם יש פער גדול. בלק נתפס לחרדות ולכאורה הייתה לו סיבה טובה (במדבר כ"ב): [ב] וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. ברק, סליחה בלק חש מאוים; הוא בטח בברית ההגנה שכרת עם סיחון ועוג מלכי האמורי וסירב לאפשר לישראל לעבור דרך ארצו. כעת, משנפלו שני אלה לפני בני ישראל - נתפס לחרדות: אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם - לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה (רש"י). וכמו כל מנהיג פופוליסטי, הוא משתף את עמו בפחדיו, וכעת גם הם פוחדים: [ג] וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גם קודם המואבים ראו שרבים הם בני ישראל ולא פחדו כי לא הבחינו בשום סכנה. אחרי שמנהיגם סיפר להם על בעלי הברית הגיבורים שגבורתם לא עמדה להם מול בני ישראל - נתפסו גם הם לחרדות.
בלק מחפש עזרה: [ה] וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ--לִקְרֹא-לוֹ: לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. [ו] וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. לבלעם אין שום סכסוך עם בני ישראל. כיוון התנועה שלהם מערבה בעוד הוא יושב במזרח ואין לו שום סיבה להתייחס אליהם בשום דרך. יתרה מזו, בלעם ידע שאין לישראל שום כוונה לתקוף את מואב. הוא הרי היה נביא וידע שזהו הציווי מאת ה'. אבל במקום להרגיע את חששותיו של בלק, הוא מתאמץ יותר ממנו לפגוע בבני ישראל. מסתבר שיש בו איזו שנאה בלתי מוסברת, שנאה ללא טעם וללא סיבה אל העם הזה, והיא מניעה אותו לעשות מאמצים עליונים, עד כדי סיכון חייו, כדי לפגוע בבני ישראל.
כאמור, גם בלק וגם בלעם ידעו שמוטב לא לחשוב בכלל על ניסיון לפגיעה פיזית בבני ישראל, למרות זאת הם מנסים לפגוע: [מא] וַיְהִי בַבֹּקֶר--וַיִּקַּח בָּלָק אֶת-בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם. הם יודעים שהסיכוי היחיד שלהם להצליח הוא בפגיעה רוחנית, אבל כדי שזה יקרה חייבים למצוא או ליצור פירצה בחומת ההגנה. בלק לוקח את בלעם לתצפית על מחנה ישראל, בתקווה שבלעם, בכוח ראייתו המיוחדת, יזהה פירצה כזאת או ייצור אותה. בלעם אינו מצליח לזהות פירצה כזאת אז הוא מנסה ליצור אותה (פרק כ"ג): [א] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. [ג] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק, הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ; וַיֵּלֶךְ, שֶׁפִי.
בשביל מה כל כך הרבה קרבנות בפעם אחת - זה היה מסר כלפי הקב"ה: [ד] וַיִּקָּר אֱלֹקִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ. אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן (רש"י). זהו הניסיון ליצור פירצה רוחנית; הקרבנות של האבות מגנים על בניהם - הוא מנסה לבטל את כוחם בקרבנות משלו.
אכן הגיע הזמן
אפשר להאריך הרבה בניסיון להבין את שורשי, או את נימוקי, שנאתו של בלעם אלינו, אבל לא נעשה זאת כעת כי לא זה העניין. מה גם שאף אם נאריך בכך, לא בטוח שנוכל למצות את העניין, שהרי כבר אמרנו שמדובר בשנאה שמעבר לטעם ולדעת. הוא נורא רוצה לקלל אותנו, ובכך לפגוע בנו, בלי שתהיה לו איזו סיבה לעשות זאת. התופעה הזאת מוכרת לנו מאיזשהו מקום גם היום, לא? העניין הוא, שאל מול שנאה חסרת טעם וסיבה מהסוג הזה - אין הרבה מה לעשות. ולמרות שהתקשורת אז, וגם המודיעין, לא היו עדכניים ומיידיים כמו בימינו, בני ישראל המשיכו לשכון בטח כי ה' לא הניח לבלעם לקלל אותנו ואף אילץ אותו לברך. אל מול שנאתו שמעבר לטעם ולדעת של בלעם - ניצבה כחומה בצורה אהבתו הבלתי מותנית של ה' יתברך אלינו, אהבה שמעל לטעם ולדעת, והיא שהפכה לברכות את קללותיו של בלעם.
בימינו, התקשורת משוכללת ומיידית וגם המודיעין זמין ועדכני בדרך כלל. למרות זאת אנחנו נתקלים שוב ושוב באותן תופעות של שנאה שמעבר לטעם ולדעת לכאורה, ואנחנו די חסרי אונים אל מול התופעה. ועוד יש לנו בעיה חמורה מאוד, שאנחנו מנסים להבין את "הצד השני" למצוא הסברים לשנאתו אותנו. מתעקשים להבין מדוע שונאים אותנו כי מתקשים להודות שמדובר בשנאה ללא טעם וללא סיבה. ובהחלט אפשר להבין את הלך הרוח שלנו, את הקושי שלנו להשלים עם העובדה ששונאים אותנו שנאה חסרת פשר. הרי אם נודה בכך - ניאלץ להתייצב מול אבחנתו החדה של בלעם השונא: [ט] כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
ניעזר ברש"י כדי להבין מה אומר כאן בלעם: כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על-ידי אבות ואימהות: זה מה שקוראים היום יסודות טובים וחזקים? זכותם של האבות והאימהות הקדושים עומדת לנו לנצח, זה ברור וזה הבסיס לקיומנו הנצחי. אבל מלבד עצם הקיום, הם הורישו לנו גם דרך מסוימת מאוד להמשך בניית הבניין על היסודות שהציבו עבורנו, וההמשך הוא: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, הוא אשר זכו לו אבותיו, לשכון בדד. זו הדרך היחידה להמשך קיומו של עם ישראל על אותם יסודות שהציבו האבות והאימהות.
האבות והאימהות שלנו, מעולם לא ניסו למצוא חן בעיני הגויים שסביבם ואף לא ביקשו מהם הסכמה לדרכם או אישור לזכותם להתקיים. הם הלכו בדרכם בָּדָד, שזה ראשי תיבות "בּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ", לא התחשבו כלל בדעת הקהל וגם לא החשיבו את עצמם כחלק מאותו קהל. זה מה שמזהה בלעם הרשע והוא מתוסכל כי אינו מסוגל לפרוץ את חומת ההגנה שיוצרת סביב עם ישראל עצם העובדה שהם עָם לְבָדָד. ברור לו שמדובר בתופעה נצחית. שגם אם יצליח אולי לארגן איזו פגיעה בעם ישראל, זו תהיה פגיעה מקומית וזמנית בלבד. ברור לו שגם אם יצליח לגרום כאב לעם ישראל, המחיר שישלם יהיה גבוה ביותר. אבל השנאה שלו כל-כך חזקה, שהוא לא מהסס ומסכן את חייו כדי לפגוע בנו.
מה שידע בלעם השונא, יודעים גם כל שונאינו מאז ועד בכלל; הם יודעים שהקב"ה אוהב אותנו אהבה שמעל לטעם ולדעת ואין להם ברירה אלא להשלים עם העובדות. בשנים קודמות עמדנו על העובדה שנבואות בלעם מדברות בבירור על המלך המשיח שיתגלה מהרה. כנ"ל, ניסיונו לפגוע בנו מתוך שנאה בלי טעם ודעת, עוררה את האהבה העצומה של הקב"ה אלינו, אהבה שמעל לטעם ולדעת, והוא שם בפיו את הנבואות על המלך המשיח שיגאל אותנו בגאולה האמיתית והשלמה, גאולה שמעל לטעם ולדעת. הסברנו לא אחת שאנחנו חיים כבר בזמן הגאולה ועלינו רק להפסיק להפריע להתגלות הגדולה. הגיע הזמן שנפסיק להתרגש מהעובדה שגויים חורשים עלינו רעה בעניינים ובמקומות שונים בעולם. הרי אנחנו רואים שהקב"ה מפר את עצתם שוב ושוב, פשוט כי הוא אוהב אותנו.
הגיע הזמן שנתעורר מהשינה הארוכה של הגלות החשוכה אל האור של הגאולה האמיתית והשלמה. כדי שזה יקרה, כל מה שצריך זה לשוב לחיות במודעות של עָם לְבָדָד. לטפח את המודעות שאנחנו כאן כי זה מה שהקב"ה הבטיח לאבותינו הקדושים, האבות והאימהות שבלעם זיהה כ-צֻרִים ו-גְּבָעוֹת הניצבים בבסיס קיומנו, ושאותם - לא הוא ולא כל צורר אחר מסוגל למוטט, שהרי נמשלו לצורים ולגבעות. כי כל עוד הציונות, החלטות האו"ם וכוחו של צה"ל ניצבים בבסיס קיומנו - אמנם, עד שנתעורר, הקב"ה מגן עלינו בזכות אבות, אבל הגויים אינם מזהים בנו את אותו עָם לְבָדָד אשר התורה מבטיחה כי יִשְׁכֹּן לנצח. אז גם לטובתם, שלא ייפגעו בנסיונם לפגוע בנו, הגיע הזמן שנתעורר אל הגאולה האמיתית והשלמה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
