רבים סבורים, משום מה, כי הסוציאליזם מעוגן במסורת היהודית. אולם, להבדיל מן הנצרות הקלאסית, המגבילה מאוד את את זכויות הקניין של היחיד, המסורת היהודית דווקא מצדדת במה שאנו מכנים "קפיטליזם" – החל מספרי התנ"ך, דרך ספרות התנאים והאמוראים וכלה בספרות תורנית מאוחרת יותר. את יחסה החיובי של היהדות לבעלות על רכוש ולצבירתו, ניתן ללמוד כבר מתיאור פועלם של אבות האומה בספר בראשית: על אברהם נאמר כי היה "כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב"; על יצחק, שברכת אלוהים שרתה במעשיו, מסופר: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה"; ואילו על יעקב נאמר: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". כלומר, עושרם של האבות – שהם דגם חיקוי לדורות הבאים – הוא סימן לברכת אלוהים.

גם מצוות מקראיות רבות מבוססות על מחשבה קפיטליסטית, למשל – מצוות הצדקה. יש הטוענים כי מצווה זו מבטאת "מדיניות רווחה", ביניהם שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין. בפסק דינו בעניין "כיכר הלחם" (עע"מ 3829/04 ישראל טויטו ואח' נגד עיריית ירושלים), הוא מסביר כי מצוות הצדקה המקורית תורגמה לחובה המודרנית של תשלום מיסים למדינה. כיוון שמערכת המס מביאה לחלוקה מחדש של העושר במדינה ("צדק חברתי" כדברי השופט), המסקנה היא, כי המסורת היהודית תומכת בסוציאליזם, וכי מוסד הצדקה הוא מכשיר משפטי, המאפשר לשלטון לקחת בכוח את קניינו של הפרט לשם העברתו לציבור בכלל ולעניים בפרט.

אולם, כפי שעולה מן המקורות, מצוות הצדקה אינה עניין סוציאליסטי אלא ביטוי ל"חובה מוסרית" החלה על האדם הפרטי, אשר אינה יוצרת כל זכות אצל הזולת. במקרא נאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו, ז'). הפרט, ולא החברה, נקרא ב"צו מוסרי" שלא להתעלם מאחיו האביון.

זאת ועוד, מצוות הצדקה מוזכרת בדרך כלל בסמיכות למצווה להלוות לעניים. נראה כי המקרא מעדיף מתן הלוואה לעני מאשר מתן צדקה רגילה. על דבר המקרא: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (דברים כ"ב, כ"ד) – נאמר בגמרא: "אמר ר' אבא אמר ר' שמעון בן לקיש: גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן" (שבת ס"ג, ע"א). והרמב"ם פוסק כי הלוואה היא מצווה גדולה יותר מסתם מתן צדקה, כי ההלוואה ממריצה את העני – מעצם חובתו להחזירה – לקחת אחריות על עצמו, לעבוד קשה, וכך לא להיות לנטל על החברה. כלומר, על האדם לקבל אחריות אישית על עצמו ולא להיתלות בזכות שאינה קיימת לקבל טובות מאחרים, ועל החברה להימנע מהגשמת ערכים של עזרה לזולת באמצעות כפייה.

דווקא החובה של נטילת אחריות אישית היא שמעוגנת היטב במסורת היהודית. כך לדוגמה, רבי עקיבא קובע: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קי"ח, ע"א); ועוד קובע התלמוד: "לעולם ישכיר עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות" (בבא בתרא ק"י, ע"א), וכן: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח', ע"א).

השיטה הקפיטליסטית, או "מערכת החירות הטבעית" כפי שהגדיר זאת אדם סמית, שהתפתחה באירופה בין המאה ה-17 והמאה ה-19, מבוססת על הזכות לבעלות פרטית על הקניין ועל השימוש החופשי בו ללא הגבלות שלטוניות. סמית הסביר כי הכלכלה פועלת באופן המיטבי כשאין מתערבים בה: אז, האנשים מגיבים לתמריצים ומקבלים החלטות המקדמות את האינטרסים שלהם.

מבקרי הקפיטליזם טוענים, כי שיטה זאת מתגמלת חמדנות ורדיפת בצע, פוגעת בערך השוויון ומתאכזרת לעניים, וכי קידום רפורמות כלכליות ויצירת תחרות במשק – יש לו מחיר אנושי כבד. ביקורת זו על הקפיטליזם, שאליה נלווה בדרך כלל גם טיעון בדבר "כשל שוק" (כלומר, היווצרות כשל בשוק החופשי, המצדיק את התערבות הממשלה), הולידה את המונח "כלכלת רווחה", שמשמעותו היא פעולה ממשלתית לחלוקה צודקת יותר של ההון, לעידוד צמיחה באמצעות מתן הטבות למגזרים שונים ולהשקעה בחינוך, ברווחה ובבריאות התושבים.

אלא שמבקרי הקפיטליזם מתעלמים מן התופעה של "כשל ממשלה": הממשלה אינה יכולה לתקן את "העיוותים" בשוק, וכשהיא מנסה לעשות זאת – נגרמים עיוותים גדולים יותר. ניסיון העבר מלמד כי מעורבות רבה של הממשלה בכלכלה, ריבוי חוקים והרחבת הרגולציה, גורמים לשימור כוחם של מונופולים ושל חברות גדולות, אשר מונעים את כניסתן לשוק של חברות קטנות ובינוניות, שבהן טמונה התבססות הכלכלה וצמיחה אופטימלית שלה. תחרות חופשית מקדמת פיתוח וסחר במוצרים טובים יותר ובמחירים זולים יותר – לטובת הצרכנים – מאשר כלכלה נשלטת ריכוזית. ואילו הפחתת מיסים מאפשרת לשוק הפרטי לעשות שימוש יעיל וטוב יותר בכסף.

יישום השיטה הקפיטליסטית גם מונע את אפלייתן של קבוצות מיעוט, ובין השאר מסייע בהשגת שוויון הזדמנויות לנשים בחברה. הכלכלן הידוע מילטון פרידמן מראה כיצד אפשרו השיטה הקפיטליסטית וההקפדה על חוקי הקניין הפרטי לקבוצות חלשות בחברה להתקדם יותר מכפי שיכלו להתקדם בלעדיהן.

ואכן, הקפיטליזם הוא השיטה היעילה ביותר להקצאת משאבים במשק, אך מעבר לתרומתה ליעילות הכלכלית ולהגדלת העושר, שיטה זו גם מקדמת את חירויות הפרט, דוגמת הזכות לקניין והחופש להתקשר בחוזים. מדינה המושתתת על כלכלה חופשית, שבה פועלים גם אנשים ותאגידים בלתי יעילים, היא מוסרית וצודקת יותר מכלכלה ריכוזית, שכן היא מבוססת על יחסים וולונטריים ונשמרות בה חירויות הפרט. לעומת זאת, שיטה כלכלית הלוקחת בכוח מהעשירים ונותנת לעניים היא בלתי מוסרית, כפי שהסביר הפילוסוף רוברט נוזיק, בהיותה פוגעת בחירויות הפרט.

אמנם בתאוריה, משק סוציאליסטי צודק יותר, שכן הוא גורם לחלוקה מחדש של העושר וחותר לצמצום פערים בין עשירים לעניים. אלא שבפועל כולם נפגעים: משק ריכוזי גורם להפחתת היוזמה והיעילות, היעדר תמריצים בו מביאים להפחתת החידוש וההמצאה, והעדפת ערכיו על פני ערכים אחרים מביאה להפליית אזרחים הדוגלים בערכים "אחרים" וליצירת קונפליקטים חברתיים. שוחרי הזכויות החברתיות, הדורשים מן הממשלה מעורבות יתר בכלכלה ואספקת "מינימום של קיום בכבוד", למעשה מבקשים בכך לפגוע בחברה בכללותה ובזכותם של כלל האזרחים לקיום מירבי.

אכן, שיטת השוק אינה מיטיבה עם מי שהורגלו לקבל הטבות ממשלתיות, לא ליזום ולא לייצר רווחים. לעומת זאת, משק המתנהל בהתאם ל"חוקי היצע וביקוש" מעודד את היצרניים ואת היעילים, ומביא לגידול יכולת הייצור הלאומית ולצמיחה מואצת, אשר מפירותיה נהנים גם אלו שהשפעתם על כוחות השוק מצומצמת.

בישראל לעומת זאת, נטל המיסוי הגבוה (והפרוגרסיבי במידה רבה), הרגולציה הכבדה והמעורבות הממשלתית, גורמים לכך שרבים אינם ממצים את יעילותם או במקרה הגרוע "יוצאים מהמשחק". שיטת התמיכות הישראלית לתעשיה ולעניים גורמת לתאגידים כושלים לשרוד, ולהישארותם של אזרחים במעגל העוני. "מדיניות רווחה" ממשלתית גורמת לאנשים רבים, בטווח הקצר, להחליף השתכרות מעבודה בקבלת קצבאות מן המדינה. מצב זה היטיב להגדיר הוגה הדעות קלוד באסטיה: "המדינה היא הפיקציה הגדולה, שבאמצעותה הכל חיים על חשבון כל השאר". בטווח הארוך מדיניות רווחה גורמת להתקבעותן של ההסתמכות על קצבאות ושל תפיסת העולם, כי העניים הם קורבן של כוחות השוק ואין הם אחראים למצבם. למעשה, מדיניות רווחה מנטרלת מראש אפשרות, שמרבית האוכלוסיה תהיה עצמאית מבחינה כלכלית.

התנהגות מוסרית מחייבת את הפרט לדאוג לעצמו. דווקא הבחירה של אנשים מסוימים להיות לנטל על אנשים אחרים, בציפייה שהממשלה תתחוב את ידה אל כיסיהם כמשלמי מיסים, אינה מוסרית.

העוני הוא מצב מחפיר. אך מדובר בדרך כלל במציאות זמנית, ורבים יכולים להתגבר על העוני בכוחות עצמם. במיוחד הדברים אמורים בצעירים מובטלים ובעובדים שפוטרו. הדאגה נוכח מצבם והרצון להצליח מזינים את הכוחות וממריצים אנשים למצוא פתרונות. אכן, יש גם עוני אמיתי שקשה להיחלץ ממנו, אך מרבית מקבלי הקצבאות היו מתמודדים עם מצבם אלמלא קיבלו אותן. כאשר הממשלה מעניקה תמיכות, יש בכך "איתות" למקבלי ההטבות, שאין מצפים מהם לדאוג לעצמם, ומצב זה מנציח תלות מתמשכת, אי-שוויון ועוני.

הפרדוקס הוא שדווקא החלשים בחברה הם קורבנותיה העיקריים של מדיניות הרווחה. כך למשל, חוק שכר מינימום, הגורם לפיטורי עובדים, מקשה על המפוטרים להתנתק מן התלות בתשלומי הרווחה ולהשתלב בשוק העבודה ויוצר העדפה לעובדים מיומנים על פני פחות מיומנים. פרידריך האייק, ממייסדי "האסכולה האוסטרית", חזה לפני יותר מחמישים שנה את העיוות המרכזי של מדינת הרווחה – הבטחה של דבר שלא ניתן לקיים. האייק טען, כי הניסיונות לקדם את עקרונות הצדק החברתי מוליכים בהכרח לאי-שוויון גדול יותר, ובספרו "חוק, חקיקה וחירות" הגדיר את הצדק החברתי כ"אמונה טפלה".

באותם מקרים יוצאי דופן של עוני, שלא ניתן לדרוש קבלת אחריות אישית, יש מקום לפתרון באמצעות המשפחה או התארגנויות וולונטריות של עזרה הדדית. למעשה, מדינת הרווחה היא זו שדחקה הצידה את תפקיד המשפחה ו"הקהילה", וקעקעה את רוח ההתנדבות ואת חוש האחריות. כאשר נטל המס גבוה (לצורך מימון מדינת הרווחה), ההכנסה הנותרת פנויה לצרכי צדקה וסיוע הדדי מצטמצמת.

וכך, בעוד כלכלה סוציאליסטית מדכאת את פיתוח היכולות האישיות, כלכלת שוק מאפשרת גם לעניים ולחלשים בחברה ליהנות מחירות, לממש את הפוטנציאל שלהם ולהתקדם להשגת עצמאות כלכלית. ראוי לה לשיטה הקפיטליסטית לחדור לאתוס הישראלי, ולהתבסס בכלכלה, הן מפני שהיא נטועה במסורת היהודית, והן שהיא מוסרית ביותר.