היא הגיעה עד פת לחם, אולי אפילו אליה היא לא הגיעה, לכן היא מכתתת את רגליה (נעולה מגפי עור מאובזמים) במקומות נמוכים ומעופשים, במיץ הזב מן הזבל של החיים.
דיוקנה של נקודה מקו העוני
היא היתה לבושה בהידור, כמעט בגינדור. היא היתה מאופרת בכבדות, באודם שמנוני, סמיך ומודגש. את ריסיה היא השחירה בצבע האופל. מתנוכי אוזניה השתלשלו עגילים גדולים. היא נראתה מצועצעת. מכנסיה היו עשויים עור מט. חולצתה - משי מבריק.
נשים עם חזות כחזותה של אותה אישה עשויות להיראות בטרקליני אולמות קונצרטים, אבל האישה ההיא, זרה גמורה לי, נברה במכולת אשפה שכונתית בעיר צפונית קטנה ופינתית. החיים של האישה הלבושה במיטב המחלצות ומאופרת בכבדות היו, אכן, בזבל.
מה זה קו העוני? לא יודע. אני יודע מה זו נקודה על הקו הזה.
אני לא יודע אם הגברת הנוברת כלולה בסטטיסטיקת העוני, העלבון וההשפלה. אני לא יודע אם היא נלקחה בחשבון ונכנסה למדגם, כשערכו את החישובים.
מה שאני יודע אודותיה זה שכורח הנסיבות משליך אותה אל האשפתות. אני יודע שהיא אנוסה לבלות זמן מסוים מהיממה בנבירה במכולות, כדי לשלות ולקושש מהן פת-קט למחייתה.
היא הגיעה עד פת לחם, אולי אפילו אליה היא לא הגיעה, לכן היא מכתתת את רגליה (נעולה מגפי עור מאובזמים) במקומות נמוכים ומעופשים, במיץ הזב מן הזבל של החיים.
היא היתה אישה יפה. היא עודנה יפה. אישה עצובה, עזובה, מכמירת-לב בעונייה, בעליבותה, בקוטביות המשוועת שבין חזותה לבין הווייתה.
ראיתי אותה ביום חול שגרתי, בשעת בין-ערביים דמדומית (שבה היתה האישה ההיא כבוייה ועגמומית) והתלבטתי:להציע עזרה? לשאול משהו? להתעלם? לעזוב? להמשיך בשלי כאילו כלום?
בשלב מסוים של הנבירה היא הבחינה בי. חשתי מבוכה והסמקתי טיפה אדומה. נדמה לי שגם לחייה הוסמקו. שתי אי-נעימויות ניצבו זו מול זו והחליפו עיניים כמו מזכרות לה ירוק, לי חום. שתיקה כבדה השתררה בינינו, שתיקת כל המלים שהיו עשויות להיאמר אבל נשתקו. שתיקת הבושה. שתיקת החרפה. שתיקת "לאן הגענו". שתיקת " אם אני הגעתי לאן שהגעתי, איש אינו מחוסן".
מה יש להגיד? מה יש לדבר? מה יכולתי להציע לה? האם יכולתי לנחם אותה? האם הגברת האלמונית, הזרה, המרוששת, נזקקה לחסד? האם היא שיוועה לרחמים?
בשלב מסוים היא שברה את השתיקה (אשר אני, לפניה, סדקתי אותה בהתקרבות ובאיתות). היא התחילה לדבר אבל הבכי שפרץ ממנה קטע את דיבורה. הבכי שלה העצים את מבוכתי. בהדרגה שכך בכייה ונעשה רך וחרישי. זה היה בכי חם ואישי. בכי אנושי.
בכי על החיים המפוארים שרצתה לחיות בחלומותיה. בכי על החיים שהתנפצו על סלע המציאות המרסקת-מיפרקת.
הבכי שלה אמר בעצם הכל: את הייאוש ואת חוסר האונים. את העדר הצדק ואת אי-ההגינות הבסיסית של החיים.
"אל תבכה גם אתה", ביקשה "מספיק שאני בוכה". נצנוץ האור הלחלוחי של הדמעה הראשונה שהיתה עתידה לזלוג מעיני הסגיר את הקושי שלי להיענות לבקשתה.
לא בכיתי. התאפקתי. לא זלגתי. הבלגתי. אבל הייתי ועודני עצוב מאוד. והעצב הנסוך עליי מחלחל אל תוכי והוא עושה שמות בגידים ובעצמות פורם את הרקמות העדינות, קורע את המרקם התת-עורי שלי, נמהל בנקבוביות, הופך לדמעות בתוך כדוריות הדם ומחשיך את צלמי ודמותי ונוטע בי ספק גדול ורב, האומנם אנחנו, האישה הנוברת ואני, עובר אורח אקראי, שהייתי עד לנבירתה, נראה את הימים האחרים, ימים שבהם יהיה סיכוי וכיסוי לאמירה/בקשה/ תחינה/ הפצרה/ תפילה "לחם עבודה"?
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
