לנוכח אופיה זה של החברה בעזה, חסד עשינו עם בניה שכהרתעה לא הפגזנו את עריהם – אפילו אחרי העברת הודעות מנומסות ליושביהן למהר לפנותה, אלא סיכנו את חיילינו בחדירה לשטח האויב, כדי למזער את הפגיעה ב"חפים מפשע". אלא שאין חפים מפשע במלחמה בין עמים, אלא רק במשפט הפלילי, שבמסגרתו הציבור משתף פעולה עם השלטון להעמדת עבריינים לדין. גם "מידתיות" היא קריטריון שנועד לבחינת פעולות המשטרה נגד עבריינים כפרטים בחברה האזרחית, ולא במלחמה בין עמים. במלחמות ההכרעה היא תמיד בלתי מידתית. לא בכדִי מלחמת העולם השנייה הוכרעה – או שלפחות התקצרה, תוך חיסכון בחיי חייליהן של בעלות הברית – בהפצצת ערי גרמניה ובהטלת פצצות אטום על יפן. והנה, הכרעה "בלתי מידתית" זו לא מנעה בחלוף השנים קיום יחסי שלום בין האויבות דאז.

אולם, אילו הפצצנו את עזה כמו את דאחייה, אפילו לאחר מתן אזהרה מראש לתושביה כדי שיברחו לפני ההפצצה, היינו זוכים לתלונות דומות מהעולם הצבוע – עולם שבו "מחנכות" אותנו מדינות שאין בהן שום שמירה על זכויות האזרח ושאין בהן שלטון דמוקרטי.

למרבה הצער, אנו בטיפשותנו לימדנו את העולם, שבג'ונגל הזה אנו מתנהגים על-פי תורת הנימוס של חנה בבלי המנוחה. אם כך – אומרות לנו אומות העולם בצביעותן – הקפידו על כל כלליה של התורה, גם אם אנו מצפצפות עליהם, ודורשות מאיתנו את מה שאינן דורש מעצמן במלחמותיהן בכורדים (טורקיה), בטליבאן שבאפגניסטן (ארה"ב), בצ'צ'נים (רוסיה) ובטמילים (אינדונזיה).

אין לנו צורך בוועדת חקירה כדי לדעת, שלא ניתנו הוראות לצה"ל לפגוע בכוונת מכוון באזרחים, כפי שעשו אנשי חמאס, כשכיוונו את הפגזת הקאסמים ואת פעולות המחבלים כלפי תושבי ישראל, ולאו-דווקא נגד חייליה. אם חרג חייל מחיילינו מהפקודות ופגע באזרח שלא לצורך, ולא בגלל טעות בעובדה (בלשון המשפט הפלילי) – יש לחקור זאת בחקירה משלנו, פנימית, במסגרת הצבאית. ואם יימצא שחייל סטה מהפקודות – הוא יועמד לדין וייענש. אבל מהקמת ועדת חקירה כדי לרצות את העולם לא ניוושע. נניח שוועדת חקירה בראשות השופט ברק תגיע למסקנה שלא נעשו פשעי מלחמה, שהכל נעשה על-פי הספר של המשפט הבינלאומי, האם העולם – שחלק ניכר ממנו מוסלמים שונאי ישראל, או מדינות המבקשות לפייס אותם בשל אוכלוסיית המהגרים הגדולה בהן (אשר להם זכות הצבעה) או בשל התלות בנפט הזורם באדמותיהם – יקבל אז את מסקנות השופט ברק ומדינות תבל תהללנה ותשבחנה את ישראל?

והרי אם נקים ועדת חקירה, כמו שעשינו אחרי מלחמת לבנון, קרוב לוודאי ימצאו שופטינו ההגונים סטיות שלנו מכללי הנימוס והחוק וילקו אותנו על מחדל כזה או אחר של חייל, אשר לא הקפיד על הוראות הפתיחה באש, או טעה לחשוב כי המוט שהחזיק בידו אזרח עזתי תמים הוא טיל המיועד לשילוח, או שלא דפק על דלתו של בית באזור הקרבות, כדי לשאול בנימוס אם נמצאים בו במקרה טרוריסטים. ועדת החקירה שלנו תספק את הדלק לאויבינו ולשונאינו, בדיוק כמו שעשה דוח ועדת כהן לחקירת אירועי סברה ושתילה, אותו טבח שעשו נוצרים במוסלמים במחנות הפליטים בביירות ב-1982, אשר מצא את ממשלת ישראל אחראית אחריות עקיפה לו. מאז פרסום חוות דעתה של ועדת כהן, נשתכחה אחריות הנוצרים לביצוע הטבח, אך נתקבעה אחריות היהודים לו.

כך יהיה גם בעקבות הדוח שתפרסם הוועדה לחקירת "פשעי צה"ל" במבצע "עופרת יצוקה", אם תקום. כל צבוע בעולם הדיפלומטי יאמר: הנה, אתם באמת פושעי מלחמה – הרי בעצמכם קבעתם זאת. וילדינו, שטרם הכירו את צביעות העולם וחושבים עדיין בתמימותם כי שלטון הצדק שורר בו ולא שלטון הכוח והנפט, יאמרו: בצבא, ששופטים משלנו אמרו זאת עליו – לא נשרת.

לכן, מוטב להמתין עד שיחלוף הגל העכור העובר עלינו עתה ברחבי תבל – ללא הלקאה עצמית, ללא התחסדות והצטדקות – ולדרוש שתיעשה התאמה של המשפט הבינלאומי להתפתחויות המתרחשות לנגד עינינו של מלחמה בטרור, שאנשיו לבושים בחליפות של אנשי עסקים ונוהגים גינוני דיפלומטיה, מעורבים בין בני עמם, מבלי שנוכל להבחין בין אזרח ללוחם, ושטיליו נורים עלינו מתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים.