שנה בלי אבא אבן. חיינו הפכו גסים, פרועים ואלימים. במדינה שהדבר היחיד שמאורגן בה הוא הפשע - אבא אבן, אפילו הוא, אילו חי כיום, היה מתקשה לעשות סדר בדברים במו פיו, שהפיק מחרוזות- מחרוזות של מרגליות, קל וחומר להגן על שמה הטוב, ההולך ורע, של ישראל בעמים.
אבא אבן הלך לעולמו לפני שנה באופן שבו חי בעולמנו - שקט ואציל. בשנים האחרונות לחייו מלאי המעש והמלים הוא היה ספון בביתו בגלל מחלה. הוא ירד מהבמה בקול דממה דקה (עד כמה שלדממות דקות יש בכלל קול) ואיש לא הריע לו, כפי שהיה ראוי שיריעו, ואיש לא הצדיע לו, כפי שהתבקש להצדיע ואיש לא הסיר בפניו את כובעו, כפי שהיה טבעי לעשות זאת.
שנה בלי אבא וחיינו הפכו גסים, פרועים ואלימים. במדינה שהדבר היחיד שמאורגן בה הוא הפשע, אבא אבן, אפילו הוא, אילו חי כיום, היה מתקשה לעשות סדר בדברים במו פיו, שהפיק מחרוזות- מחרוזות של מרגליות, קל וחומר להגן על שמה הטוב, ההולך ורע, של ישראל בעמים.
הזיהום בחוצות חודר ומחלחל גם אל השפה (אולי ההיפך) בארץ כזאת אבא אבן המת הוא בוודאי חריג עוד יותר מכפי שהיה בחייו.
הגעגוע אל אבא אבן המדינאי המהודר והדיפלומט המסוגנן, הנואם בחסד עליון - שמימי ואלוהי - הוא געגוע אל טעם של פעם: כשהכל היה תרבותי ומעודן יותר.
כל נאום שלו היה מלאכת מחשבת של תוכן ושל צורה, של מהות ושל סגנון. תחילה חצב בסלע, אחר כך הקציע ושייף והודות לברית כישורים תאומים שכרתו בו האמן שבו והאומן שבו הוא סיתת מהמחצב פסל מרהיב.
אבא היה שגריר של היגיון ברזל ולב זהב. כשנאם, כל העולם כרה את אוזניו והקשיב. על-פי חזותו הוא נראה תמיד תלוש, לא שייך, איש של טרקלינים מופזי אור יקרות. הוא לא היה איש של אש ועששית. הוא לא היה פלמח"ניק.
עם זאת - זה סוד ההפכים וקסמם - הוא היה ישראלי מובהק, איש (סליחה - אישיות) של כאן ועכשיו. בלבו זרמה זיעה ישראלית אף כי הוא נראה כמי שמעולם לא הזיע, תמיד מהודר למשעי ומדיף ניחוח של או-דה-קולונים יוקרתיים.
קשה לשער כיצד היה מגן עלינו בין האומות, איך היה מזים האשמות ומפריכן, איך היה מאייד את העשן הסמיך והרעיל שמיתמר מאש השנאה היוקדת כלפינו בין ארצות תבל.
הוא בוודאי היה עושה זאת באותו אופן מזהיר, חד-פעמי, אבא-אבני שאין שני לו באלכימיה המופתית של לשונו ההופכת את הסגסוגת למתכת אצילה, לזהב טהור.
הוא היה מדינאי גם כשעסק - מעט וזהיר, הולך בין טיפות המים וזיקי-הגצים כדי לא להירטב וכדי לא להיכוות - בפוליטיקה מקומית: מעולם לא היה עסקן אפור. תמיד היה שגריר ססגוני והדור פנים.
מאחר שהיה חכם להפליא, לא דבק ביהירות הצוננת שלו אף לא רבב של רהב. הוא היה גא, הוא לא היה שחצן. את סגולות עצמו הרהיב לשבח באופן שהם לא יישמעו בפיאור עצמי אלא כמי שנוקב בעובדות יבשות, בקורות חייו.
היה לו הומור חם ומבטא אנגלוסקסי מעולם לא הצליח להתחבר אל ההווי של מדינת ישראל גם כאשר לא היה שליח-מצווה נאמן ממנו להווייתה. הוא לא שפשף ידיים קפואות מעל מדורת השבט. הוא לא השליך אליה תפוחי אדמה.
אבא אבן הלך לעולמו לפני שנה אבל דומה שהוא נעדר מכאן כבר שנים. הנאומים הרהוטים הבנויים לתפארת תלפיות המלים עודם מצלצלים באוזניים ומהדהדים בזיכרון, אבל הם, כמוהו, נראים כיום לקוחים מעולם אחר, דמיוני, עולם שבו מלים היו עשויות לחולל פלאים; עולם שבו מלים בראו עולם ו - לחלופין - החריבו עולם.
מעניין אותי לדעת מה אבא אבן ז"ל היה אומר כיום על המצב, אבל יותר מעניין, מרתק, להאזין לנאום שהיה נושא אודותיו בעצרת האו"ם.
האם היה מסוגל לאחות את פצע קיומנו קבל עם ועולם? שאלה שתיוותר לעולם פתוחה כמו פצע, והזמן שיחלוף רק יזרה עליו מלח ויחריף את צריבתו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
