לפני כשנה וחצי נערך כנס באוניברסיטה העברית בירושלים שהסעיר את הרוחות בה. הכנס התקיים כחודש לאחר תום מבצע חומת מגן, שרבים מהסטודנטים באוניברסיטה נטלו חלק פעיל בו כמילואימניקים.
את הכנס ההוא אירגנה הפקולטה למשפטים. מטרתו המוצהרת הייתה לקיים שיח אקדמי בדבר הלגיטימיות או חוסר הלגיטימיות של הסרבנות בעולם דמוקרטי. לכאורה, הגדרה תמימה ובלתי מזיקה. וכי מה פסול בדיון אקדמי בסוגייה החשובה הזו? - אולם לכנס ההוא הוזמן לדבר גם סרבן, אחד מהמובילים בקבוצה "אומץ לסרב" שהחלה אז בדיוק את פעילותה.
סטודנטים רבים באוניברסיטה מחו אז על עצם עריכת כנס כזה, בזמן מלחמה, וזאת בזמן שסטודנטים רבים נלחמו נפצעו ואף נהרגו בכל רחבי הארץ כתוצאה מהפעילות הצבאית העניפה.
לאחר שהבינו כי את הכנס לא ניתן למנוע, ביקשו הסטודנטים למנוע, לכל הפחות, את נאומו של הסרבן בפניהם. וכי מה יש לסרבן להגיד בכנס אקדמי על סרבנות שאלו? מה התועלת האקדמית-מחקרית בדבריו?. הסטודנטים המשיכו ושאלו, האם לדיון על תופעת האונס מביאים אנסים? או האם לדיון על תופעת האלימות במשפחה מביאים בעל מכה? בוודאי שלא. לפיכך לא היה לרבים מהסטודנטים כל ספק כי הכנס ומטרתו היו פוליטיים מאלף ועד תו.
לאחר לחץ נוקשה נעתרה לבסוף הפקולטה למשפטים, והסירה את הסרבן מרשימת המרצים המלומדים. קשה לתאר במילים את גודל המחאה שיצאה מידי הסרבנים על מעשה זה, וזאת למרות שבכנס עצמו היו לפחות שני מרצים אחרים, מן האקדמיה, שתמכו במוצהר ובגלוי בסרבנות והיו להם לפה מצוין ומלומד. ובכל זאת, הסרבנים זעמו על ההחלטה. וכל כך למה? כי עבורם הכנסים האלה, הפסאודו אקדמיים, משמשים את הכר הטוב ביותר לפריסת משנתם הפוליטית הקיצונית ובעיקר להאשמות מטורפות נגד צה"ל וכוחות הביטחון בפשעי מלחמה.
ואכן, בסופו של יום, כאשר לבסוף התקיים הכנס ללא הרצאת הסרבן, הביאו הסרבנים את כל הגייסות שלהם. מתוך קהל של כ-300 נוכחים, לא יהיה זה מוגזם לומר שלמעלה ממחצית היו סרבנים. בכל פעם שאחד מהם שאל שאלה, היא נפתחה בפרפוזיציה ארוכה על מקרה שאירע לו, ובו צהל נהג כקלגס סמי נאצי ולכן כביכול יש חובה מוסרית וחוקית לסרב לשרת בו. ומה יצא? שעתיים וחצי של השתלחות שלא הייתה כמוה בחיילים, קצינים ושוטרים באוניברסיטה העברית אל מול פניו המשתאות של דיקן הפקולטה למשפטים הפרופסור ישראל גלעד, שלאחר מכן אמר לכותב שורות אלה, שלא תיאר לעצמו שכך יתגלגלו פני הדברים, ושאם היה יודע זאת קודם לכן, לעולם לא היה מאשר את עריכת הכנס.
והנה, שנה וחצי אחרי, ההיסטוריה חוזרת. אולם הפעם ביתר שאת. ביום ג' (16.12.03) עומד להיערך שוב כנס אקדמי באותה האוניברסיטה ואף באותו האולם. שוב מוזמנים שלושה מרצים בעד ושלושה נגד. אולם הפעם, בניגוד לפעם ההיא, יש שני שינויים משמעותיים. ראשית, עומד להופיע ולהרצות סרבן שיתמצת את משנת "פשעי המלחמה" בפני הסטודנטים באופן מרוכז ומלא (סא"ל פיטרברג מחותמי מכתב הטייסים). וחמור מכך, עומד להשתתף באירוע נשיא האוניברסיטה העברית בכבודו ובעצמו. אמנם פורסם כי הנשיא מתנגד לסרבנות שזו ידיעה מעודדת בפני עצמה, אולם אין כל ספק כי נוכחותו על במה אחת עם הסרבן, בזמן שהלה יאשים את כוחות הביטחון בפשעי מלחמה, היא ההישג הגדול של תנועת הסרבנות והיא מתן הלגיטימציה הגדול ביותר (לפחות ברמה האקדמית) שניתן להעלות על הדעת הן לדעותיהם של הסרבנים והן להם עצמם. ונשאל שוב: על מה ידבר הסרבן? ואיזה קשר יש לדבריו לדיון אקדמי?
הפרופסור מגידור חייב לדעת ולהבין שהוא אינו אדם פרטי ואינו מייצג רק את עצמו, אלא את כלל ציבור הסטודנטים. לפיכך, הוא איננו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ייטיב ויעשה אם לכל הפחות יוותר על נוכחותו במעמד המביש הזה שכמו בעבר גם הפעם, ישמש במה לנאצות כלפי חיילי צה"ל וכוחות הביטחון המשרתים בשטחים, ומגינים בין השאר על האוניברסיטה העברית עצמה המצוייה על קו התפר בהר הצופים.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
