קרוב לוודאי שיש כאן משהו אחר. והמשהו האחר הזה מציק לי לא פחות מהערת הפרופסור (שנראה לי כי כולם, כולל פרופסור יונת רוצים מאד לשכוח ולהשכיח) והדבר הזה הוא הצורך הכפייתי של יהודים טובים להתבטל בפני אותם גויים שמזכים אותם בכיבוד כל שהוא. מין מס שפתיים שחייב להיאמר. מין שדון שיושב על הכתף ומשגר את הצורך הזה בזמן המתאים. משהו שהגויים אוהבים לשמוע.
הפרופסור יונת היא חוליה בשרשרת ארוכה של ידוענים ישראלים שלקו בעווית הבלתי רצוני הזה. כוריאוגרפים, אנשי קולנוע, זמרים, סופרים, ציירים ומשוררים כבר היו שם. חלקם התעשתו וחזרו בם בגמגום או התנצלות, חלקם שתקו בגאון כי לא לכבודם להודות בטעות. רק שכבודם לא ביטא עצמו בנסיבות הרצויות. וחבל שכך. אחרת שמחתי הייתה שלמה והייתי נרדם הלילה עם חיוך. אך נראה שלהירדם עם חיוך בהוויה של ישראל 2000 אלו מותרות. כך שגם חצי חיוך עדיף על חריקת שיניים.
וסליחה מכל בית ישראל על שהצקתי ובהצלחה רבה לפרופסור יונת ותודה רבה לה שהובילתנו עד הלום.