מותר לשקר אבל לא לצחוק

ממשלת שוודיה גם לא חשה שום צורך להתנצל על הצגת מיצג "אמנותי", שהצדיק במרומז פיגועי התאבדות. תחת הכותרת "שלגיה וטירוף האמת", הוצגה בתערוכה, בינואר 2004, סירת מפרש קטנה השטה בבריכת מים אדומים. לסירה הייתה מוצמדת תמונתה של המחבלת הפלשתינית שרצחה 21 ישראלים במסעדת "מקסים" בחיפה שלושה חודשים קודם לכן, הנאדי ג'ראדאת, כשהיא מחייכת. תוך ניסיון להציג את "יופיו" של אודם הבריכה לצד צחות הלובן של ה"שלגיה" הטרוריסטית, קיבלה ה"יצירה" את הכיתוב הבא: "אם לא ניתן לאומה להגשים את חלומה ואת מטרותיהם של קורבנותיה לחיות בחירות ובכבוד, אז שכל העולם יימחק... ברח, אם כן, ילד מסכן... והאדום נראה יפה על הלבן".

אפשר אולי לרחם על שוודיה ועל תמיכתה בעלילות הדם האלה, על צביעותה ועל טעמה הגרוע באמנות, אך אין לאפשר לה להפוך את עמדת הד'ימי שאימצה לעצמה למטרד דיפלומטי לאחרים.

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ השוודי, קרל בילדט, על תמיכת ארצו בדוח ועדת גולדסטון. הואיל ושוודיה היא כעת יושבת הראש התורנית של האיחוד האירופי, צעד זה אינו מבשר טובות לישראל המנסה ליצור קואליציה של דמוקרטיות מערביות נגד הדוח. גרוע מכך, החלטתה של ועדת פרס נובל הנורווגית להעניק השנה את פרס נובל לשלום לברק אובמה מצביעה גם היא על כך, שישראל אינה יכולה לסמוך על המערב – ובוודאי לא על שוודיה ונורווגיה - שיאמץ עמדה מוסרית בהירה ואיתנה.

אובמה עדיין לא תיווך בשום הסכם שלום שהושג ולא הביא לסיומו של אף סכסוך, אבל חסרי חוט השדרה האירופים הודו לו על מעשים אחרים שעשה – על שנכנע להפחדות של רוסיה, על ששקל מחדש משלוח כוחות נוספים לאפגניסטן ועל כך שגמל לאירנים על רמאותם. והרי מהו הפירוש להכרזת הוועדה, כי "דו-שיח ומשא-ומתן הם אמצעים עדיפים לפתרונם גם של עימותים בינלאומיים קשים ביותר" אם לא זה?

ועדת הנובל הנורווגית שיבחה את הדיפלומטיה של אובמה, ה"מבוססת על התפיסה, שעל מנהיגי העולם ליישמה על בסיס ערכים וגישות המשותפים לרוב אומות העולם". נשאלת השאלה מהם בכלל אותם ערכים וגישות? וכיצד מעריכים מהו אותו "רוב"? האם זהו הרוב בעצרת הכללית של האו"ם, זה שבחר בסודן, בלוב ובסין לחברות במועצת לזכויות האדם של האו"ם? וחוץ מזה, כיצד ניתן לדעת מהם הערכים שמוקירים הסינים והרוסים, שאין אצלם בחירות חופשיות ותקשורת חופשית? אם רוב אוכלוסיית העולם מעדיף שלטון יחיד על פני חירות, האם עלינו להכפיף את עצמנו לאותו רוב?
ועדת פרס הנובל הנורווגית מניחה בטעות, כי ניתן ליישם את הלגיטימיות הלאומית לזירה הבינלאומית. במדינה דמוקרטית הכוח נגזר מהחלטות הרוב – שיטה שניתן לקיים רק בתנאי שהאזרחים מסכימים על עקרונות בסיסיים, עקרונות המעוגנים בחוקה או לפחות בחוקי יסוד. חלומו של קאנט ליישם שיטה זו בקנה מידה עולמי הוא בדיוק זה – חלום (על-אף שהרעיון שלו על שלום נצחי הוגשם בקנה מידה אזורי באירופה, לאחר שנכפתה דמוקרטיה על מדינתו הלוחמנית). למעשה, עצם המושג "קהילה בינלאומית" הוא דבר והיפוכו: בקהילה, מעצם הגדרתה, יש הסכמה על עקרונות וערכים בסיסיים. כל עוד ורוב העולם אינו חופשי, על העולם החופשי להגן על חירותו ועל ערכיו ולהימנע מהענקת לגיטימציה לשליטים יחידים ולמפֵרי זכויות אדם, השולטים באו"ם ומתמרנים אותו.

כשנחת ראש ממשלת צרפת אדוארד דאלאדיה בנמל התעופה לה-בורז'ה, לאחר שחתם עם היטלר על הסכם מינכן, הוא התקבל בתשואות על-ידי המונים, שהודו לו על שמירת השלום. בהביטו בקהל, אמר דאלאדיה: "אה, מפגרים!"("Ah, les cons!") , ביודעו כי לא באמת שמר על השלום, אלא כי עמו נאיבי ושוגה באשליות. אין לצפות מברק אובמה שיכנה את חברי ועדת פרס נובל הנורווגית "מפגרים", אבל העובדה שכנראה אינו סבור כי הם ראויים ל"מחמאה" זו, די בה כשלעצמה להיות סיבה לדאגה.