החלשה נוספת לנגב - הקמתה של כסיף החרדית

ביום 15.4.07 התקבלה החלטת ממשלה על הקמתה של עיר חרדית בת 50,000 תושבים בצומת תל-ערד, בקרבת העיירה הבדווית כסייפה. האישור הסופי להקמתה יינתן רק לאחר אישור הוועדה הארצית לתכנון ובנייה.

חשיפת המשמעות המסתתרת מאחורי ההנמקה להקמתה של העיר, בתזכיר של משרד הבינוי והשיכון, מעלה תמיהה לגבי השמחה שהעלו על ראשם פרנסי הנגב למשמע הבשורה על "ישוב יהודי נוסף בנגב".

כל ההמלצות בתוכניות השונות לנגב תומכות במשיכת "אוכלוסייה חזקה", והימנעות מהקמתם של יישובים חדשים, כדי לשמור על שלמותם ורציפותם של השטחים הפתוחים, ולעבות ולחזק יישובים קיימים. יעד נוסף מדבר על השקעה מרבית בפיתוח הון אנושי, התובע העלאה של רמת החינוך באזורים אלה. אך כסיף לא תיצור אטרקציה נדל"נית, ולא תהווה כוח משיכה לאוכלוסייה חזקה לנגב, ובוודאי שלא תגרום להצמחה של הון אנושי שיתרום לערד ולנגב.

פתרון לקהילה חרדית ייחודית חובר למדיניות הרווחת בישראל של נִמְבּ"י (NIMBI - Not in my back yard - לא בחצר האחורית שלי) - דחיקתן של קהילות חלשות אל מחוץ לאזור המרכז. לאורך כל תולדות יישובם של החרדים, חיפשה המדינה דרכים להוציאם לשוליים, משיקולי נדל"ן זול וקירבה המרתיעה אוכלוסייה חילונית "חזקה". לפיכך, הוקמו הערים אלעד, עמנואל וביתר עלית "מחוץ לגדר", בשטחים או בסמוך להם. עתה, עם התנגדות המגזר החרדי להתיישב בשטחים, מופנה יישובם לעבר ואדי ערה והנגב. כיצד יגיע השגשוג הכלכלי לאזור, כשהמשפחות החרדיות מהוות כ-16% מהמשפחות העניות בישראל? זוהי, אפוא, תוספת עוני לפריפריה הענייה בארץ.

ישוב לא יצרני, שאינו משולב ברובו במעגל העבודה ומתבדל, יפגע גם בערד ובענף התיירות שלה. הענף מבוסס בין השאר על אתר תל ערד, שהוכרז על-ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. תושבי כסיף המתבדלים לא יוסיפו גם לקהל משתמשי התחבורה הציבורית ולשירותי החינוך. בתחום הבריאות, אוכלוסייה ששיעור הריבוי הטבעי שלה גבוה תיצור לחץ על בית החולים, שמחלקת היולדות שלו כבר נתונה בעומס יתר. לכן, הביטוי "מסה קריטית" שבו מתרץ משרד הבינוי והשיכון את תמיכתו ברעיון, אינו רלוונטי. יישוב ייחודי מסוג זה רק יכביד על תקציבי הנגב הדלים, וירתיע אוכלוסייה חזקה מלהשתקע ולבסס הון אנושי בערד.

ההשלכות על האוכלוסייה הבדווית הן נקודה מרכזית נוספת. הצעה להקים עיר עבור יהודים, מנותקת מההיבט הרחב של הקמת ישוב יהודי גדול בלב הכפרים הבדווים הלא מוכרים בנגב. עוד טרם החלה הסדרת הסכסוך על הקרקע עם הבדווים, לאור המלצותיה של ועדת גולדברג, והמאמצים להגיע לפתרון מוסכם מושמים לאל. עיוורון זה מעמיק את חוסר האמון של האוכלוסייה הבדואית במוסדות המדינה, ומחריף את העימות עימם. בפרט אמורים הדברים ביישוב השכן, כסייפה, העני ביותר במדינה, ללא מקורות תעסוקה, שיחזה בהקמתה של עיר מרווחת ומתוקנת על שטחים נרחבים, שיכולים להוות יעד להתיישבות בדווית מתוכננת.

חוקר אוסטרלי בשם ריצ'י הוויט, החוקר גישות שונות בתכנון אזורי לעמים הילידים, טוען כי תכנון אזורי קלוקל של חלק מהאזור, יקדיח את התבשיל כולו. כלומר, הנגב לא יוכל לשגשג כל עוד אין תכנון משתף להסדרת יישובי הבדווים, על בסיס פתרון סוגיית סכסוך הקרקעות עימם.

לא ברור, אם כן, מאין שאב משרד השיכון את הרציונל לגבי הקמת העיר, מתוך מגמה "להקטין את הפערים הבין-אזוריים הקיימים בישראל, להוביל לצמצום חסרונות יחסיים קיימים ולספק מענה מרחבי יעיל לאוכלוסייה הקיימת והצפויה בנגב". יחד עם העיירה הבדווית כסייפה והכפרים הלא מוכרים, ייצרו הערים רצף של מוחלשות ועוני, בתהליכי סגרגציה גוברים.