משמעות דיני המאכלות האסורים

בפרשתנו, פרשת שמיני, אנו נתקלים בשלל איסורים העוסקים בבעלי חיים אסורים וטהורים, בדיני שחיטה וטריפה, ובכל המערך הגדול של כשרות בעלי חיים.

נשאלת השאלה, מהי הסיבה בגינה הצטווינו אנו, על איסורים אלו? המפרשים ניסו להסביר זאת במגוון סיבות:

ר' אלבו אומר, מאחר שהאדם נמצא במדרגה גבוהה בין הברואים, היה יכול להתגבר על התאווה לבשר, אלא שבחטא עץ הדעת תש כוחו, והחל מימי נח נדרשה התורה לאיזון עדין ומעשי באיסור הבשר, ימין מתירה ושמאל אוסרת, על-פי מדרגת הציבור.

גישה דומה יישמו חז"ל, כששקלו לאסור אכילת בשר בגלל הצער על החורבן. וזה לשון התלמוד: "תניא. אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא: אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה" [בבא בתרא ס ע"ב].

בתלמוד הירושלמי מסופר שהיה במקדש רופא שהיה ממונה על הטיפול בכהנים שחלו במחלות מעיים הנובעות מאכילת הבשר: "בן אחייה על חולי מיעים. על-ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה, והיו אוכלין בשר ושותין מים, היו באין לידי חולי מיעים". הרמב"ם חוזר לעניין זה ביחס לאנשים שמסופר עליהם בספר בראשית שהאריכו ימים הרבה מעבר למקובל בימינו: "אבל מה שכתבה בו התורה ממידת ימי האנשים ההם, אני אומר שלא חיה הימים ההם אלא האיש ההוא הנזכר לבדו, ואמנם שאר האדם חיו הימים הטבעיים הנהוגים, והייתה הזרות הזאת באיש ההוא אם לסיבות רבות במזונו והנהגתו או על דרך המופת ונוהג מנהגו, ולא יסבול שיאמר בזה זולת זה". מכאן ניתן להסיק שתזונה נכונה עשויה להאריך חיי אדם.

לעומתו, רבי יצחק עראמה, מביא בפירושו לתורה את דברי הרמב"ם, אך דוחה אותם. ואלה דבריו: "והראוי שנדע כי לא לעניין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות, כמו שכתבו קצת. חלילה. שאם כן, נתמעטה מדריגת התורה האלקית מזה מהיותה במדריגת חבור קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם, וזה מגונה, מלבד שכבר אפשר לתקן אותם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כוח ההיזק ההוא, ותעשה התורה כפלסתר. גם שהגויים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים, הנה ראינום שהם חיים על הבריאות, ואין עיף ואין כושל בהם לזאת הסבה".

על-רקע ביקורתו זו, מציע ר' עראמה, טעם אחר לאיסורי המאכלות, והוא: "חולאי הנפש ובריאותה". לדבריו, מוכח דבר זה גם מן העובדה ש"נקראו המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה... להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח הטומאה, רוח רעה, רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם, כי הם "מטמאין ומשקצין את הנפשות, ומאטימים הכח השכלי, ומולידים שיבושי דעות ובולמוס תאוות נכריות ובהמיות המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם".

רבנו בחיי טוען, כי הסיבה לאי-אכילת סוגים שונים של בעלי חיים נובעת מ"עם התורה והמצוות יתחזק כוח השכל ויחלש כוח התאווה... ומפני זה נצטווינו במצוות המאכלים האסורים ובמצוות העריות, התפילה והתענית, והצדקה וגמילות חסדים, שכולן להחליש כוח התאווה".

יש הטוענים, כי ההפרדה בין מאכלים נועדה ליצור יחסי ריחוק מהגויים, לא לאכול עימם, לא להתחבר עימם, ליצור ריחוק שלא יוביל את עם ישראל להתבוללות, או כדברי חכמינו: "התורה עצמה 'עץ חיים היא למחזיקים בה', שמטרתה למנוע מעם ישראל ללכת בדרכי הגויים דרך של חיי הוללות, פריצות, טומאה וזוהמה (גוף ונפש), זימה ותבל - כדרכי האמורי והכנעני, שכוהניהם עשו מעשים אלו כשיגרת חיים, ואף לימדו אותם. מעשים אלו הביאו להתנוונות/אובדן העם. זאת לעומת כוהני ישראל, שביערו את הרע והכחידו מנהגי עכו"ם ושיקוציהם, כצווי האלוקי: 'אל תאמינו באלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים, קדושים תהיו... כמעשה ארץ מצריים... כנען, לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו'".

חכמינו השכילו לראות את הרעיון ב"מאכלים אסורים"; ששולחנו של היהודי אינו משמש רק כמקום שמגישים עליו מאכלים לסיפוק צרכי הגוף, אלא שבעיקרו הוא "מזבח" - מקום הבא לטהר את הנפש מטומאתה ולהעלותה בסולם הקדושה.

לסיכום אפשר לסווג את ההגבלות לחמישה טעמים עיקריים:

1. לתיקון הגוף, לשמירת הבריאות, להיגיינה ולרפואה, למניעת מחלות העוברות לאדם מבעלי חיים.

2. לתיקון הנפש, לחינוך לקדושה ולטהרה, להסתפקות ולהתאפקות, לכללי זהירות בעת הארוחה בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", להגברת התודעה הדתית.

3. למניעת בהמיות טורפת ואכזרית כ"לא תבשל גדי בחלב אימו", לאיסור ציד ללא שחיטה, לצער בעלי חיים, לשחיטה מיומנת וכולי.

4. לגידור וסייג לעבודה זרה, ובשר בחלב, חזיר, טריפות וכולי.

5. לקדושת האומה וקיומה, בהסתייגות ממגע חברתי עם הנוכחים כאמצעי-מנע מפני טמיעה בין הגויים.

ומכאן אנו מבינים את החשיבות הגדולה בשמירה על כשרות ודיני מאכלים אסורים.