פסק דין הזוי ושגוי

רבים מאיתנו נישאין לגבר/אישה יפים/צעירים/מוצלחים, אך האהבה שלנו עומדת במבחן כאשר אחד מבני הזוג נפגע בתאונה קשה, ופתאום הוא כבר לא כזה יפה/צעיר/מצליח/נאה/אטרקטיבי אלא היא או הוא יכולים להפוך לנכים או פגומים, ואף, במקרה של גבר אשר נפגע בתאונה – חסרי יכולת גברא. נכון שפסק הדין התייחס לא למצב בלתי צפוי כגון תאונה – אלא לידיעה מראש של החתן כי הוא 'חסר כוח גברא' והימנעותו לדווח על ה"פגם במוצר". ועם זאת, חרף אי הצפיות הטמונה במקרה שבו אחד מבני הזוג נפגע בתאונה, וחרף ידיעתו של החתן על ה"דפקט ביצור" והמנעותו מלגלות "גילוי צרכני נאות" על פגם זה, אני רואה טעם לפגם בהחפצת אנשים – והפיכתם לאובייקטים להולדת ילדים, למימוש צרכים מיניים. נכון כי השופטת לא באה בטרוניה לחתן על כי הוא נושא את הפגם – אלא על שום ש"הטעה" את ה"לקוחה" ב"פאק ביצור" שהוא 'נושא עימו'.

למרות ההבחנה, תחושתי היא שגם פה ההתייחסות אל האדם היא כאל פונקציה – תוך התעלמות מן הקושי, המבוכה והבושה שחש אדם בחברה אשר שופטת אנשים בין היתר לפי הגיל בו הם נישאים ויכולתם לתפוס "שידוך טוב", ואשר עומד בפניו מחסום בלתי עביר בפני נישואין כאלו. עם בעיה דומה מתמודדים הומוסקסואלים במגזר הדתי. הם מצויים בדילמה קשה מאד, וחלקם, בסופו של יום, מחליטים להנשא ולהביא ילדים לעולם, ומוכנים לקבור את האמת שלהם, לקבור את עצמם, ולחיות בשקר ובלבד שלא יעברו על תו התקן החברתי ואלוהי של "פרו ורבו" ו"הקמת בית בישראל".

מה אם צעיר הומוסקסאל דתי שכזה, אשר ממילא סובל יסורי תופת נפשיים מעצם היותו הומוסקסואל, מחליט, בתמימות, כי אם רק ינשא ל'צעירה דתיה מבית טוב' ה"מחלה" "תעבור לו" ו"בעזרת השם" הכל יסתדר?

אין ספק שאותו צעיר יפעל מתוך מבוכה, יסורים, כמו גם אמונה ב'קדוש ברוך הוא' אשר יאפשר לו לבצע, בבוא היום, את מה שצריך מתחת לסדינים. כשעניינים שבינו לבינה מתערבבים עם מבוכה, בושה, ואמונה אלוהית, לא תמיד הרציונל עובד. האם פסק דין אשר היה מחייב צעיר הומוסקסואל זה לפצות את אשתו בגין "הטעיה", "תרמית", "מצג שווא" ו"הפרת חוזה" לא היה עושה עוול משווע לצעיר זה, אשר הוא עצמו קורבן למערכת חברתית נוקשה אשר באה אל בניה ואל בנותיה בדרישות אשר מקשות על החריגים ועל השונים?

והאם פסק דין אשר 'מרשיע' (אזרחית, אמנם) את הצעיר חסר כוח הגברא ב"הטעיה" וב"תרמית" אינו מעולל עוול דומה, ואינו גורם מבוכה כפולה ומכופלת לצעיר אשר ממילא עולם המיניות, כמו גם הידיעה שהוא 'מחוסר כוח גברא' – מביכים אותו וגורמים לו סבל מספיק?

טענתי כי פסק דינה של מיימון מחפיץ את אותו בחור מסכן שאיתרע מזלו והוא 'מחוסר כוח גברא' – תוך שפסק דין זה מגלה חוסר אנושיות כלפיו – בהתייחסו לעניינים האינטימיים ביותר שבינו לבינה כאל מושא לדיון משפטי תוך השאלת מושגים מעולם המסחר, טומנת בחובה טענה נוספת – עמוקה יותר.

החברה הדתית והחרדית מחפיצה את הצעירים שלה, ומתווה תבנית נוקשה מאד שלאורה מוסדרים היחסים שבינו לבינה.

מי שאינו מתאים את עצמו לקו זה- בין אם הוא הומוסקסואל או סתם אינדיבידואל או "רווק מזדקן" שנשא בגיל 23, לדוגמא, ולא בגיל 18, סובל.

האם פסק הדין צריך לחזק מגמות אלו? התובעת בפסק הדין לא התייחסה אך ורק אל הנתבע כאל "כלי שיכניס אותה להריון", כמאמרו המתריס של בילי לברוק באופרת הסבון "מלרוז פלייס", אלא גם אל עצמה – היא הסבירה כי הנזק שלה הוא בכך שהפכה מ"רווקה" ל"גרושה" ועכשיו יקשה עליה "לשאת חן בעיני חתנים פוטנציאלים". כלומר – הבעיה היא בחברה החרדית/דתית אשר שופטת לחומרה נשים גרושות, וכך נשים רבות מעדיפות אל הגיהנום שבחיי נישואין בעייתיים מאשר את החירות שבגירושין (כי "גרושה" הוא סטטוס רע), הבעיה היא בחברה החרדית אשר מתייחסת לצעירים המועמדים לשידוך כאל סחורה. את רווקה בגיל 23? את פגומה! את גרושה? את פגומה! את עקרה? את פגומה! לא עומד לך? אתה פגום! התובעת בפסק הדין לא החליטה לקרוא תיגר על חברה מחפצנת, אשר הופכת צעירים המועמדים ל'שידוך' לסחורות. היא אימצה בכל ליבה אל חיקה את עולם המושגים המחפצן, טענה שלפי עולם מושגים זה החתן "הטעה אותה" ועכשיו נזקה הוא שערכה כ"סחורה" ירד. האם ערכה כאישה, כאדם ירד? לחלוטין לא, אלא אם את בוחרת לאמץ את תפיסת העולם המחפצנת מועמדים-לשידוך של העולם החרדי.

האירוניה היא שבתביעתה גרסה התובעת כי הנתבע פגע ב"אוטונומיה" שלה להנשא לגבר אשר "יכול להקים עימה בית בישראל" כאשר הפגיעה באוטונומיה היא עמוקה יותר – זו הפגיעה היסודית באוטונומיה של הצעירים בחברה החרדית אשר נפגעת בשל החוקים הנוקשים שבה אתה חייב להדחיק את נטיותיך האישיות לטובת נישואי בוסר מוקדמים, הולדה אינטנסיבית של ילדים, והשארות בנישואין במקרה שהם גרועים אך ורק מחשש הסטטוס של 'גרוש/ה'.

הבעיה היא בחברה הדתית והחרדית אשר נוהגים בה להסתיר מחלת נפש במשפחה וזאת בכדי לא לסכל את סיכוייהם של שאר בני המשפחה ל"שידוך".

הבעיה היא בחברה החרדית אשר באופן כללי מחפיצה את בניה ובנותיה, תוחמת אותם לסד נוקשה של הסדרת היחסים שבינו לבינה – תוך התעלמות מטבע האדם. כך לדוגמא, הדרישה מצעירים דתיים להמנע מלחלוטין לקיים יחסי מין טרם החתונה, אולם להגיע לקיום יחסי מין מלאים בערב הכלולות, היא בלתי הגיונית ובלתי סבירה.

נדמה לי שהם לא שמעו במגזר הזה על 'שלבי הביניים' או על ה'גישושים המיניים' אשר נחוצים לכל זוג צעיר אשר עובר מ'בתוליות מוחלטת' לקיום יחסי מין 'מלאים'.

הדרישה מצעירים להתנזר לחלוטין טרם החתונה, ו'ללכת על כל הקופה' בערב הכלולות, בלי שום 'שלבי מעבר' היא דרישה אבסורדית, המובילה לכך שרק בערב הכלולות יכולה הכלה לגלות כי "משהו אינו פועל פה כשורה", ו- it goes both ways.

כאשר חברה כופה על צעירייה סד נוקשה ודפוסים נוקשים שאינם מתפשרים ככל שהדבר נוגע להולדה/הורות/יחסי-מין/יחסים שבינו לבינה – וזאת בניגוד לנטייתו האינדיבידואלית של כל צעיר וצעירה (ומה אם הוא הומוסקסואל, ומה אם היא רוצה להנשא בגיל 24 ולא בגיל 20? ומה אם נמאס לה ללדת אחרי שש לידות?), צעירים רבים 'חיים בשקר' – מדחיקים את הנטיות שלהם ו'משלימים עם דרישות החברה'. כך שלצעירה, אשר תבעה את גרושה על כך ש"לא קיים עימה יחסי מין" אין להלין על החתן שנישא לה תוך כדי שהוא מסתיר ממנה את "בעייתו" – זו בסך-הכל הקצנה של תגובה לדרישות הנוקשות של החברה החרדית. הוא הסתיר את בעייתו קודם כל מעצמו, שכן בחברה החרדית נהוג להתעלם מן הנטיה האישית שלך ככל שהדבר נוגע לשאלות של זוגיות/יחסי-מין/הורות/ הולדה, ו'ללכת בתלם' בכל מחיר: אילו אותו צעיר היה חי בחברה חילונית, היו עומדות לרשותו אפשרויות רבות יותר להתמודדות עם ה'בעיה' – להשאר רווק עד גיל מבוגר, ולקחת את הזמן, בזמן הזה, בכדי 'לנסות להתגבר על הבעיה', בדרך שלו ובקצב שלו. אגב, מומחים למיניות האדם טוענים כי 'אין אונות' נגרמת בין היתר בשל 'חרדת ביצוע'.

לו אותו 'חתן-נתבע' היה חי בחברה חילונית שמאפשרת לכל אחד להתפתח מינית בקצב שלו, במקום לחייב צעירים חסרי ניסיון מיני לקפוץ אל בין הסדינים שניה אחרי החתונה, יתכן ואותה "בעיה" אשר הוא הואשם ב"הסתרתה" מן הכלה, הייתה נפתרת מאילה, בתוך חברה שמאפשרת לכל אחד ללכת בקצב שלו (נכון שישנם לחצים חברתיים, אך ישנו חופש רב יותר – למרות הכל – ללכת בדרכו שלו).

הדרישה לעבור ממצב של התנזרות מוחלטת מקיום יחסי מין לקיום יחסי מין מלאים הינה דרישה לא טבעית אשר ניתן להניח כי השפיעה, לרעה, על 'בעייתו' של החתן.

מה אם פסק דין היה קובע כי 'אישה תפצה את בעלה ב 150 אלף שקל משום שלא קיימה עימו יחסי מין'? פסק הדין היה חש, מרגיש ונשמע כמו אונס משפטי. אם יש תחום אחד בחיינו אשר צריך להיות חופשי לחלוטין מכפיה ולחצים מכל סוג – זהו תחום המיניות. אם אישה מקיימת יחסים משום שהיא מאוימת בהפעלת כוח פיזי – לכולנו ברור כי באינוס עסקינן. אך גם כאשר אישה מקיימת יחסי מין מתוך כפיה אחרת – כמו איום 'להפיץ עליה שמועות' – זהו אונס (באופן זה מתרחשים מרבית מעשי האונס של נערות צעירות). אם אישה מאולצת לקיים יחסי מין תוך איום בפיטורין או התנכלות בעבודה – חלק יגדירו זאת כאונס ואחרים כניצול יחסי מרות, אך כולנו נבין כי לא היה פה מפגש רצונות אמיתי אלא דרגה מסוימת של כפיה, גם אם פחותה מן המקרה של קיום יחסי מין תחת כפייה פיזית או תחת איום ב'הפצת שמועות' (קרי פגיעה בשם הטוב). לדעתי, גם המחשבה ולפיה אדם יקיים יחסי מין עם בן זוגו מחשש שיתבע על ידו, פוגם ב'חופשיות הרצון' שביחסי מין אלו. נכון, אמנם, שפסק דינה של השופטת נילי מיימון התייחס למקרה קיצוני של אי קיום יחסי מין כלל, אך ניתן לאמר כי גם באיום בעצם ההגעה לבית המשפט בגין 'סעיף' זה יש משום 'חרב מתהפכת' מעל לראשו של אדם.

יחסי מין צריכים להיות חופשיים מכפיה – הן מכפיה פיזית, הן מכפייה כלכלית והן מכפייה משפטית. ישנם תחומים אשר מוטב שהמשפט לא יגע בהם, הן בשל המורכבות של היחסים שבינו לבינה שאינה יכולה להתחם לעולם המונחים הצר של הצעה/קיבול/תרמית/הטעיה/מצג שווא/חוזים/נזיקין, והן בשל ההשפלה אשר נגרמת לאדם אשר נדרש, עקב זימונו לבית המשפט כנתבע, לדבר על ענייניו האינטימיים ביותר מעל לגבי דוכן העדים. עם כל ההבנה לעוגמת הנפש שנגרמה לכלה הצעירה, מוטב שהייתה מניחה לאירוע זה, לא מבחינה פסיכולוגית או חברתית – פה יש מקום למצות את הכעס, הזעם והרגשות השליליים שעולים בהקשר – אלא מבחינה משפטית. פשוט לא להכפיף את העניינים האינטימיים ביותר לסד של עילות מתחום החוזים והנזיקין.

כשקראתי את פסק דינה של השופטת מימון תסריט זה עלה במוחי:

- הלו, זה מעבדה?
- כן.

- תשמעי, יש לי פה בעל, וה
• * שלו לא עובד

- אין באפשרותנו לתקן זאת.
- טוב, נפגש בבית המשפט.


וגם התסריט הזה:

(התפאורה: זוג לאחר ארוחת הערב. האישה פורשת למיטה)


- מותק, אתה בא למיטה?
- הערב לא בא לי.
- כרצונך. אבל אתה יודע שתמיד ניתן להגיע לבית המשפט.

עד פה לאסוציאציות החופשיות שלי לגבי פסק הדין.

ועשיו נשוב לטענתי בראשית מאמר זה: ישנן סיטואציות משפטיות, שדיון בהם במונחים משפטיים של 'טעות/הטעיה/קשירת חוזה/תרמית/נזק/מצג שווא/התרשלות/ אינו מתאים להם. ביחסים שבינו לבינה יש הרבה מעבר למיכניות של הכללים המשפטיים. אומרים שפסקי הדין הם אבן החכמה, ואופרות סבון הן שיא הקיטש.

עם זאת, למקרא פסק הדין המקומם שבו גבר נתבע משום שלא גילה לאשתו טרם הנישואין כי אינו יכול לספק את צריכה ו"להקים בית בישראל" לא יכולתי שלא להזכר בסיטואציה מאופרת סבון שצפיתי בה לפני שנים. מדובר ב"צעירים חסרי מנוח": שרון היפה מגיעה לבית הספר היוקרתי שבו לומד ניק, הנסיך, בנם של הטייקון ויקטור ניומן, והאישה שאיתו שנראית כבת 30 גם בגיל 50, ניקי ניומן.

שרון וניק מתאהבים, חרף חששותיה של ניקי ניומן (המלכה האם, בשבילכם) כי שרון (הסינדרלה) מבקשת את קרבתו של ניק "אך בגלל כספו" (זהו המלכוד של אנשים עשירים. כל אהבה מלווה בחשד ש'הכל בגלל הכסף'). אולם, כדרכן של אופרות סבון, שרון נושאת עימה סוד אפל מן העבר, שבגללו עברה לבית ספר אחר, החלה בחיים חדשים ופתחה דף חדש. בהיותה בת 16 ילדה שרון בת, מרומן בוסרי, ומסרה אותה לאימוץ. כדרכן של אופרות סבון הבת, קייסי, תתגלה בעתיד, תשוב אל חיק אימה, אך לא זו בלבד שאני מקדימה את המאוחר, אלא שפרט זה, מעבר לנוגות שלו, אינו רלוונטי לדוגמה זו. אז אמשיך: לשרון יש אויב, מאט קלרק, הבחור הרע שבסיפור, אשר נחוש לפגוע בשרון אשר עזבה אותו לטובת "הבחור העשיר" ניק: היות ומאט קלרק יודע כי הוא מככב באופרות סבון, ובאופרות סבון "לכל אחד יש סוד אפל מן העבר", הוא נחוש לגלות את הסוד האפל של שרון, לחשוף אותו בפני ניק, ולהביך אותה, וזאת במטרה לפרק את יחסיהם – בתקווה ששרון תשוב אליו. מאט אכן חוקר ומגלה כי שרון מסרה תינוקת לאימוץ מהריון בוסרי ועקב כך עברה לבית ספר חדש (של העשירים). באופן מכוער במיוחד, תוך הפחדתה (הוא שולח לביתה פריטים של תינוקות מידי שבוע בכדי להלך עליה אימים כי הוא "יודע את סודה") הוא חושף את סודה כאשר היא וניק בעיצומה של מערכת יחסים טיינאג'רית אופרה-סבונאית סוערת במיוחד.

עכשיו, לו היינו נדרשים לשיטתה של השופטת נילי מימון, על ניק היה להגיש תביעה נזיקית כנגד שרון. עורכי דין לא חסרים לו, וזאת בשל האב-טייקון-ניומן, וכל שנשאר הוא לשרבט את עילות התביעה על דף ו'לתקתק את זה לבית המשפט': הטעיה, תרמית, מצג שווא. אני מדמיינת את עורכי הדין של ניק, לו חשבו לפי ראשה של השופטת נילי מימון: "הנתבעת הטעתה לחשוב את התובע כי הוא מתקשר במערכת יחסים עם נערה בתולה אשר באה למערכת היחסים כ'טאבולה ראסה' ומה רבה הייתה תדהמתו לגלות כי כמעט ונישא לנערה אשר ילדה תינוק אל מחוץ לנישואין".

אלא שחרף התיימרותו של בית המשפט, אשר רואה את מערכות היחסים האנושיות דרך החור-של-הגרוש הניזיקי והחוזי, להיות הצד המתוחכם בסיפור, וחרף הסטיגמה של 'טפשות היתר' שיצאה לאופרות סבון, ובייחוד לאימו של ניק, 'ניקי', שנתברכה בהרבה יופי (בגיל חמישים היא נראית כבת 30) אך במעט מאד חכמה, ניקי, אימו של ניק, מפגינה חכמת חיים רבה יותר מן השופטת נילי מימון: היא שואלת את ניק – "למה ציפית, ששרון תבוא אליך ותספר לך כי היא ילדה ילד מחוץ לנישואין ומסרה אותו לאימוץ?" איני זוכרת את מילותיה המדויקות של ניקי ניומן, ה'טיפשה בעליל והיפה' מאופרת הסבון "צעירים חסרי מנוח" אולם מה שבהחלט זכור לי הייתה הנימה: כיצד אתה מצפה ממישהו ששומר סוד אפל ומכאיב לבוא ולספר זאת. מדבריה של ניקי ניכר שהייתה בה הבנה ללילות בלא שינה אשר עברו על שרון, בתהייתה, כיצד תספר לניק על 'הסוד האפל שבעברה'.

ניתן להניח שגם הנתבע אשר "הטעה" את אשתו הטרייה סבל רבות נפשית מן הבעיה שלו, סבל שהינו כפול ומכופל בחברה חרדית/דתית שמרנית.

גם ככה זה טאבו לדבר בחברה חרדית/דתית על מין, גם ככה האפשרות שלא להנשא לא קיימת שם (אלא אם אתה מוכן לסטיגמה חברתית של 'רווק מזדקן' בגיל 23), גם ככה, 'היעדר כוח גברא' הוא משהו שרוב הגברים, חילוניים כחרדים כאחד יתביישו לדבר עליו.

במקום לסנוט בנתבע המסכן שבסיפור שלנו, היה על השופטת להניח שהוא התבוסס בסוד שלו, ולא היה מסוגל להעלות זאת על דל שפתיו בפני אשתו לעתיד, כמו גם – לא בפני חבריו או אפילו הרב, ועל כן, גם אם מבחינה חוזית/נזיקית "טהורה" "הטעה אותה", השופטת הייתה צריכה להבין כי מבחינה אנושית הוא פשוט היה שרוי בבעיה קשה, שהוא לא ראה את המוצא ממנה. בעוד שלחילונים יש לגיטימציה חברתית 'לדבר בגלוי על מין' ובחור חילוני במצבו היה 'עושה משהו עם הבעיה', לדתיים/חרדים ישנה בעייה קשה לדבר בגלוי על מין, ואולי הוא פשוט הדחיק את הבעיה שלו באופן כל כך עמוק, תוך שהוא מתבייש לחשוב על כך אפילו בינו לבין עצמו, עד שזו אכזריות לייחס לו "הטעיה" כלפי אשתו?

אולי, כאדם דתי עם בורות בנוגע למין האמין בתום לב שכאשר ינשא, ה'בעיה תחלוף' "בעזרת השם"? הייתי מייחסת לו הרבה מאד דברים, לו הייתי במקום השופטת מימון, טרם הייתי מיחסת לו "הטעיה", "תרמית" ו"מצג שווא" – מושגים אשר לקוחים מתוך עולם העסקות המסחריות ומפספסים בגדול משהו כאשר הם מולבשים על העניינים האינטימיים – ובמקרה של אנשים דתיים – גם המביכים ביותר שניתן להעלות על הדעת.

חכמת החיים של ניקי, 'היפה הפוסטמה' מאופרת הסבון 'צעירים חסרי מנוח' יפה פה בהרבה מאשר חכמתה המשפטית של השופטת מיימון.

הלאה.

ישנה אופרת סבון נוספת שלא יכולתי שלא להזכר בה למקרא פסק דינה של מימון, והיא "מלרוז פלייס". יש שם סצנה שבה ברוק, ביתו של אייל הון עשיר, מתייתמת מאותו אב.

האב משאיר צוואה ומתנה את המליונים שתירש ברוק בכך ש"תכנס להריון".

ברוק, אשר מצויה בהליכי פרידה מבן זוגה החתיך, בילי, מחליטה שזהו הזמן לעשות 'יו-טרן'.

אם אביה המיליארדר המנוח מבטיח לה בצוואה כי "תירש את כל רכושו" "אך ורק אם תכנס להריון" היא מחליטה לעשות מעשה.

לטנגו הזה דרושים שניים, אבל בגלל ש"בילי" כבר לא ממש רוצה אותה, היא צריכה להשתמש בדרכי רמיה.

לא פעם ולא פעמיים, היא מגיעה למיטתו, כשלגופה לבוש חווה וסדין כרוך מעל, ומנסה לפתות אותו. כך מספר פעמים עד שהוא מטיח בה את השאלה (מודע ל'פרס' הירושה שתקבל אם תכנס להריון): "מה, אני רק כלי שמכניס אותך להריון?!". בזעמו הצודק של בילי, על שברוק משתמשת בו בכדי "להכנס להריון" ו"לזכות במליון" נזכרתי בפסק דינה של השופטת מיימון (ולא התכוונתי לחרוז, אבל יצא):

השופטת מימון רואה בנתבע בפסק הדין "כלי שיכניס את התובעת להריון" – כלומר בגללו נמנע ממנה 'להקים בית בישראל'.

זוהי הסתכלות פונקציונלית על הגבר, כאל 'כלי' שנועד להכניס את האישה להריון, תוך התעלמות מבני הזוג כאנשים, עם חולשות, וחסרונות, ועל מערכת היחסים לא ככלי לביצוע פונקציות אלא כאמצעי להתוודעות זה לאנושיותו של זה – תוך הכרה, הכלה וקבלה של כל החסרונות, לרבות אי יכולת לקיים יחסי מין.