כיצד ניתן להסביר את ההתגייסות הנרחבת והבלתי צפויה של הסופרים והאמנים הצעירים לרטוריקה האנטי-ציונית? וקשה מכך: כיצד אפשר להבין את התקבלותה החמימה בציבור הישראלי? הפתרון נעוץ אולי בנוכחותו הבולטת של מצב המצור ביצירות הללו, ובכך שההשתחררות מהציונות מצטיירת בהן כמוצא אפשרי מן המצור.

מה שיצר וקיים את המוסכמות הספרותיות-אמנותיות הללו, מה שמשך יוצרים צעירים ליישם אותן ומה ששכנע שכבות נרחבות בחברה הישראלית לאמץ אל ליבן את היצירות שנכתבו על פיהן, הוא הכמיהה להאמין שזו אינה רטוריקה אלא מציאות. היוצרים והצרכנים של ספרות זו השתוקקו להאמין שמה שהיא מזהה כנקודת המבט הציונית - קהילה החיה בתחושת מצור, מאמינה שמקיפים אותה אויבים חורשי רעה והשמדה, ולפיכך חיה על חרבה - הוא אכן מקור מצוקתה של ישראל והמכשול העומד בינה לבין חיים "נורמליים".

הם רצו להאמין שנקודת מבט זו מבוססת לא על המציאות, אלא על תחושת מציאות מסולפת הקורסת תחת נטל הזיכרון ההיסטורי של אלפי שנות סבל יהודי. הם נכספו להאמין שאם הציבור הישראלי יתגבר על דפוס החשיבה הציוני, ויראה את התמונה האנושית הרחבה יותר לא כפי שמכתיבה לו הציונות, אלא כפי שרואים אותה מבקריה היהודים והערבים של הציונות - כי אז ישראל תשקול מחדש את עמדותיה, תבריא מקנאותה הלאומנית ומהאובססיה שלה לביטחון, ותעשה את הוויתורים הנחוצים אשר - כך על-פי אותה משאלה - יובילו בהכרח אל השלום.

גרוסמן ביטא זאת במפורש. זמן קצר לאחר שהחל תהליך אוסלו הוא הכריז שכדי שהתהליך יישא פירות של שלום, על הישראלים לוותר לא רק על שטחים גיאוגרפיים, אלא גם על שטחים בנפש. הם חייבים, פירט, להיפטר מהאמונה בדבר חשיבותו העליונה של צבא יהודי המגן על העם בארצו; מהאמונה שהשואה הוכיחה ביתר שאת את חשיבותו של הצורך הזה; ומהאמונה שיש ערך סגולי בנכונות להילחם על המולדת ולמסור עליה את הנפש. הם חייבים גם לוותר על האמונה שהקמת המדינה היא שיבה של היהודים מגלות ארוכה ולעתים קרובות איומה. גם על מושגים כ"עם סגולה" יהיה עליהם לוותר. ("לדמיין את השלום", ידיעות אחרונות 29.9.93).

בדבריו אלו מֵזים גרוסמן, למעשה, את האשליה הרווחת כאילו הוא וחבריו מטיפים לוויתורים משום שכל עניינם הוא ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים. הנה כי כן, עולמו הערכי מצוי הרבה מעבר לכך. אולם דבריו מנציחים, כמובן, אשליה אחרת, פרי העייפות מן המצור והתשוקה הנואשת להסירו: האשליה שהתכחשות עצמית נאותה מצד ישראל, תמהיל נכון של ויתורים טריטוריאליים וויתורים רוחניים, תזַכֶּה את ישראל בשלום המיוחל - גם אם כל האיתותים המילוליים והמעשיים מן הצד השני מלמדים אחרת.

האליטה התרבותית הלכה לפני המחנה בהתקפותיה על הציונות. התקפות אלו ביטאו אמונה, לא תמיד מנוסחת במפורש, שביטול יהדותה של המדינה יפיס את דעתם של אויביה. אחריה הלכו, כתמיד, אקדמאים ועיתונאים, ובימי תהליך אוסלו הם שִכללו את טיעוניה במיומנות. כה נפוצה הייתה התופעה באליטה הישראלית, שהסופר אהרן מגד כתב עליה ב-1994: "אנו עדים לתופעה שככל הנראה אין דומה לה בהיסטוריה כולה: הזדהות רגשית ומוסרית מצד רוב שכבת האינטליגנציה בישראל ורוב אמצעי התקשורת שלה עִם אנשים המחויבים להשמדתנו" (ג'רוסלם פוסט, 17.6.94).

באקדמיה הישראלית, העלאת טיעונים היסטוריים-למחצה שמטרתם לערער על קיום העם היהודי, על הציונות ועל ישראל התפתחה לכדי מופת של שיתוף פעולה בינתחומי. פרופ' יוסף אגסי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, כתב שישראל נוסדה על בסיס "אומת פנטום" שלא הייתה ולא נבראה - העם היהודי - ולפיכך היא דומה לבריה"מ, ואף, כפי שהקורא יכול היה כבר לנחש, לגרמניה הנאצית. אגסי אף טען נגד חוק השבות שהוא מחזק את המושג נטול הלגיטימציה "העם היהודי", ואת כל הדברים האיומים, לכאורה, שקרו בשל קיומו של מושג זה. שיאה של חשיבתו הפוליטית הוא כמדומה טענתו כי העובדה שישראל מתירה לאזרחיה הערבים להיבחר לכנסת אך אינה מגייסת אותם לצבא מוכיחה שישראל היא מדינת צבא. הנימוק: בעצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, היא מפלה לרעה את אזרחיה הלא-יהודים; לפיכך, אם היא מכניסה אותם לכנסת אך חוסמת את כניסתם לצבא, הדבר מלמד שהצבא הוא קודש הקודשים שלה, יותר מהכנסת, ושרובים חשובים בעיניה יותר ממילים.

כתביהם של אקדמאים אחרים מתקופה זו מתמקדים פחות בפרטי הולדתה -בחטא של הציונות - ויותר בחטאיה שלה, או, במקרה הטוב, בהתיישנותה. מנחם ברינקר, פרופ' לספרות עברית באוניברסיטה העברית, קבע במאמר ב"ג'רוזלם פוסט" שציונות היא מושג "טוטליטרי" ש"מיצה את שימושיותו ויתמוסס עם הזמן".

האנתרופולוג איש האוניברסיטה העברית פרופ' דני רבינוביץ' קרא לתרגם את התובנות הפוסט-ציוניות למעשה פוליטי: הוא הציע שממשלת ישראל תודה ב"חטא הקדמון של ישראל" ותקבע "מועד ממלכתי לציון הסבל שסבלו מאותו חטא אלפי משפחות פלשתיניות במהלך תקומת ישראל". ואכן, כפי שנראה בחלק הבא, גם אם הצעותיו אלו לא התקבלו, ממשלות ישראל תרגמו את התובנות הפוסט-ציוניות למעשים.