הגיעה העת לומר בריש גלי: "די" לרפיסות תנועות הימין בישראל. מסביבנו ניתן לראות כיצד מתרחב גל השמאל ברחבי ארצנו ללא מענה ראוי מצד הימין. אני רואה ביראת כבוד את התנועה של אלדד יניב צומחת בקצב מכובד לכל הדעות ברחבי ארצנו ומגייסת צעירים חדורי מוטיבציה לשנות. מה שמצער אותי, שאם הם יצליחו ללא איזון מצד ימין, ייווצר ואקום שלטוני וכשבטבע יש ואקום - הכאוס לוקח פיקוד. התארגנות השמאל, על-אף שהיא יכולה לקומם את אנשי הימין, יש עימה צדק כי אין פתרון ימני לסטאטוס קוו. לא בכדי אמר קיסינג'ר ש"לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים".
במשך 43 שנים, מאז מלחמת ששת הימים, ישראל נגררת שוב ושוב להחלטות בינלאומיות להסכם: החלטה 242, תוכנית רוג'רס, תוכנית רייגן, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, קמפ דייויד 2000. הימין בישראל לא מצמיח אידיאולוגיה ומדיניות חדשה. אדרבה, הוא משאיר לקיצוניים ביותר להתוות את הדרך המדינית בהצעות הזויות ממדינת כל אזרחיה ועד לאזרוח תושבי הגדה. אנשי ימין יכולים להתקומם על העלאת רעיונות ההינתקות, ברם שום הצעה קונקרטית וקוהרנטית לא מנותבת לציבור ולשאר העולם שלו אנו אמורים לשמש כאור לגויים.
פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני הינו עניין של נסיבות, זמן ומקום. כך ניסיון לפתרון כפוי של חלוקת הארץ גרידא ללא הסכם ומדיניות ברורה, משמעותו שאנו מוותרים על הזכות שלנו על ארץ ישראל ומשאירים פתח לדרישות נוספות. דרושה דרך ועכשיו! לא ניתן יותר להביט מן הצד על הממשלה הימנית ששוב מיישמת אידיאולוגיה של השמאל. היא הנותנת. ממשלת הימין אינה מנסה ליצור מסד של צעירים שיאחד דתיים וחילוניים מהימין המאמינים בזכות של ישראל להתקיים בשטחי הגנה ובשטחי מולדת היסטורית. אין זה אומר שאין צורך להקדיש מחשבה מה עושים עם הפלשתינים הרואים עצמם כקולקטיב נבדל ושואפים להגדרה עצמית. השקפות השמאל ה"לאומיות", האנטי-ציוניות והצדקניות מהוות אבן נגף למדיניות שפויה ורציונאלית מול שכנינו/אויבינו.
שתי נקודות להבהרה:
1. אינני סבור שיש הבדל מהותי אידיאולוגי בין המפלגות הגדולות בישראל - ליכוד, עבודה, קדימה, ישראל ביתנו - למרות שהן רוצות להראות שיש הבדל מהותי.
2. אין לי בעיה עם רוב הדברים שכתב אלדד יניב במניפסט, לאו-דווקא מסכים אבל מוכן לקבל - אך המחלוקת המרכזית שלי עימו היא ביחס ל
מתנחלים והצורך בהינתקות, זאת למרות שבפועל הוא מקבל שרוב ההתנחלויות יישארו בידי ישראל.
לדאבוני, השיח שהוא יוצר גורם לשנאה שאני לא מוכן לקבל. זאת הבנתי לאחר שיחות עם פעילי שמאל לאומי, שמצקצוק שפתיהם עולה משטמה חריפה נגד מתנחלים ש"אשמים בכל תחלואי החברה". על כן, יש צורך ב
כינון ימין עם דרך! עם מדיניות ברורה, פרגמאטית, בעלת חזון מפורט. תנועה שרוצה לקדם צעירים להשפיע ללא קשר להיותם דתיים או חילוניים, אלא כמאמינים ביהדות, במסורת, בהיסטוריה.
הבעיה היום היא שהימין נח על זרי הדפנה של השלטון ולא דואג לשמר את הקיים, ואם אנסה להגדיר במילותיה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן: הימין נכנס למצב של אטימות מוחין ועקשנות עיוורת. יש צורך חיוני לגבש חבורה ראשונית של צעירים, אנשי אקדמיה ואנשי ציבור, כדי לנסח אמנה מסודרת המגדירה קבל עם ועדה מה הפירוש של להיות ימני במדינת ישראל. שוב ראוי לציין שעם חלק לא מבוטל מדבריו של יניב אני מסכים, הבעיה שלי היא עם שיח הוויתורים וההסתה נגד ציבור המתנחלים. הטבע מצריך איזון, כי אם תקום תנועת שמאל סוחפת ללא צד ימין חזק, המערכת הפוליטית לא תוכל להכיל את כולם ועידן הקיצוניות יגיע.
לאחר הדכדוך המתמשך בימין, ראוי שייווצר מסמך מכונן שיעורר עניין בימין לכדי עשייה פוליטית ולהתוויה, לאחר שנים, מדיניות ברורה מה עושים עם מדינת היהודים. לא עוד חוסר החלטיות, לא עוד גמגום, לא עוד התרסות, אלא הגנה בלתי מתפשרת על הזכות, והתבוננות למציאות בעיניים והתמודדות עימה. בספר "כל כתבי" כתב אחד העם: "ארץ כי תחרב, יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אך העם כי יחרב מי יקום לו, מאין יבוא עזרו?". אחד העם השכיל להבין את החשיבות בלכידות של עם הרוצה ארץ.
הגיעה השעה שהימין יתאגד תחת כנפי מפלגה אחת גדולה וחזקה. לעניות דעתי, כדאי שהשמאל יעשה אותו הדבר, ויתווה דרך מדינית לבעיות הקשות בהן אנו דנים כיום. "התנצחויות הלכאורה" בין היהודים, הימין והשמאל, רק יעודדו ומעודדות את הפלשתינים לשבת על המדוכה ולראות כיצד אנו קורעים את אדמתנו ועצמנו ללא עזרתם. תנועת "השמאל הלאומי" מסרבת להבין תהליכים היסטוריים, ואף שכחה כיצד התחילה ההתיישבות היהודית בגדה, ממי נכבש השטח ושיש לנו הצדקה להיות שם. התעלמות מאירועים מכוננים בסכסוך ארוך הימים בו אנו מצויים מסוכנת מאוד להמשך חיינו בצור מחצבתנו.
אומנם לא צריך לזלזל בבעייתיות שיש עם הפלשתינים כעם זר בקרבנו, ואנו שולטים בו שליטה צבאית ולמעשה לא יכולים להכיל אותם בתוכנו. חשוב לתת מענה אחת ולתמיד כיצד יש להתמודד עם הפלשתינים ולא רק איך אנו רואים את חיינו היום, אלא גם בעוד 5, 10, 20 שנה מהיום. טור זה שם לו למטרה לנסות להשפיע ולקדם תנועה צעירה וחזקה שתהיה למסד שיצמח לטפחות באגף הימין הרדום, ליצירת אמנת "ימין עם דרך". דרוש פתרון ישראלי ברור לסכסוך הישראלי ערבי, יוזמה ישראלית מסודרת תוכל להוריד מהלחץ על ישראל, תוכל להראות את אחדותנו מול אויבינו ואפשר יהיה להוכיח כי איננו סרבני שלום, כפי שמנסים להציג בעולם ה"נאור" בו אנו חיים.
ראוי לציין ששורות אלו מטרתן לעורר את הימין משינת הדוב בה הוא נמצא, אך אין לפסול אף קבוצה שרוצה לקדם שינוי במדינה. להפך, אני רואה שיתוף פעולה בין ימין לשמאל מכיוון שבבסיס, רוב רובנו חולקים דעות דומות על עתידנו. יתרה מכך, לכולנו מכנה משותף - אנחנו יהודים וישראלים ונגור כאן ביחד. צריך חזון מאחד ולא מבדל. מותר לא להסכים, אך חשוב להכיל את כל שכבות האוכלוסיה על דעותיהן ולא להדירן. נרצה או לא נרצה - אין לנו ארץ אחרת.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
