הקומדיה הכי מוצלחת של ניל סיימון, שרצה שנתיים וחצי בברודוויי. "שמועות" (1988) - בהצגת בכורה בישראל - ראויה מיד לעלות על כל במה בתיאטרון רפרטוארי או מסחרי כמות שהיא.
אף פעם לא צחקתי כל כך בהצגה של ניל סיימון, כמעט ברצף לכל אורכה, כמו בהצגת "שמועות" בבית
צבי בר"ג.
זהו ניל סיימון בשיאו, כשאת חידודי הלשון המבריקים שלו תרגמה ועיבדה רבקה משולח. הסיטואציות המפתיעות שמתחלפות במהירות מסחררת מציגות מצבים כמעט בלתי אפשריים, שהדמויות נחלצות מהן הודות לפקחות ואינטליגנציה, תוך שהקהל מתפוצץ מצחוק. סיימון פשוט אשף בהרכבת סיטואציות ורגעים מפתיעים קומיים.
כשהבימאי המחונן גילי אמיתי חמוש בצוות שחקנים מבריקים, בעיצוב במה יפה של אבי שכווי, ובתלבושות היפהפיות, המהודרות והמקוריות בעיצובו של ברק חודריאן המוכשר - אין פלא שהכל מתוקתק, זורם בקצב שמעלה את האדרנלין אצל הצופים, ולא מותיר להם זמן לעפעף.
הסיפור מתרחש בבית זוג החוגג עשור לנישואיו. זוג החברים הראשון שמגיע, מוצא את הבעל ירוי בראשו, כשהאשה נעלמה. הם בודים כל מיני סיפורים כדי לא לחשוף בפני שאר המוזמנים את האמת ובכך לעורר שערוריה, וכדור השקרים מתגלגל עד שהוא מתנפץ.
יוני קצב כגלן, אבי כהן כארני הפסיכיאטר המלא אדנות, ומיכל דויטש כקוקי, הבשלנית בתוכנית טלוויזיה משלה - הם קומיקאים נפלאים. משחקם מלוטש, זורם ומקצועי. אך לשיא השיאים מגיע עוז ניסן, כלני, שהמונולוג שלו לקראת סוף המחזה סוחף את הקהל למחיאות כפיים סוערות. זוהי חוויה בלתי רגילה שמחייבת לרוץ ולראות את ההצגה בטרם תרד בשבוע הבא. אחד משיאי הקומדיה של התיאטרון בכלל ושל בית צבי בפרט.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
