שוברים שתיקה - על מה ולמה?

בעודי ספק מתהלך, ספק מסתודד ביום שרבי טיפוסי ברחבי אוניברסיטת תל אביב, נתקלתי במחזה אוניברסיטאי טיפוסי, כשמולי ניצבו שלושה דוכנים עמוסי סיסמאות של הארגונים "אם תרצו", "שוברים שתיקה" ותנועת "מרצ" עליה השלום. בעודי נמלץ בנבכי מוחי להסית מבט, להמשיך הלאה לדרכי, ולהתעלם מעוד יום של מחלוקות פוליטיות לעייפה, עיניי נתקלו בפנים מוכרות בדוכן העמוס חוברות וסרטים מודגשים בצבע שחור של ארגון "שוברים שתיקה". מי שלא מכיר, ארגון שוברים שתיקה הוקם לפני שנים אחדות על-ידי חיילים משוחררים ששמו להם למטרה להעלות את "עוולות" הכיבוש במרחב הציבורי. הארגון תפס כותרות רבות בשנה האחרונה כשפרסם עדויות חיילים על הפרת זכויות אדם בעופרת יצוקה. א' (השם האמיתי שמור במערכת), נציג הדוכן, היה מכר מתקופת לימודיי לתואר ראשון ובחור חביב למדי. הוא קרא לי לדוכן ולאחר חיבוק ודרישות לשלום הדדיות התחלנו לדבר, מן הסתם ואיך לא, על פוליטיקה, זכויות אדם ומה שביניהן.

ידידי המלומד א', ששירת כלוחם בפלס"ר נח"ל, אמר לי: "אלון, תשמע, גם אני חששתי שהתחלתי לעבוד בארגון הזה, אך לאחר שנתקלתי בעדויות החיילים, הבנתי שחייבים לעשות מעשה ולגרום לשינוי". לתומי סברתי 'כל הכבוד', אבל איך בדיוק אתם רואים לנכון לפתור את הבעיה של הפרת זכויות האדם הנוראיות שאתם מתארים, שאלתי? א', בעודו חושב קלות כיצד לענות לי, ענה: "תשמע, אני רוצה להצביע על הבעיה, מי שיקבע מה הפתרון הם הפוליטיקאים. שוברים שתיקה רוצים להביא לידיעת הציבור האפאטי את העוולות שקורות תחת עול הכיבוש. לא מעניינת אותי פוליטיקה, אני לא מתעסק בהיסטוריה של הסכסוך, אני מתעסק במוסר וכאן אני רוצה להשפיע על הציבור הישראלי, שיידע מה קורה 20 דקות מתל אביב. אנחנו לא עוסקים בפתרון, אנו רוצים להציף את הבעיה". לרגע נצבטתי בליבי וחשבתי להעניק לו את פרס "המוסר" לשנת 2010 ע"ש עמנואל קאנט, כל הכבוד לקבוצה היקרה הזאת שרוצה להראות כיצד הצבא מתאכזר לאזרחים הפלשתינים. אחרי פחות משנייה, כמובן שנמלכתי בדעתי ועניתי ל-א', שאינני מבין איך אפשר לדבר על הבעיה ללא פתרון ועוד לומר שאין להם עניין בפוליטיקה, הכל פוליטי במדינת ישראל בקו הירוק ומחוץ לו. הרי קצת מוזר לומר שרוצים להשפיע על הציבור הישראלי, כשהפעילות של הארגון לא פונה רק לקהל בישראל ומופנית גם לקהילה הבינלאומית שעושה בחלק מהפרטים המתפרסמים, תעמולה פיקנטית לניגוח ישראל. המשכתי ואמרתי שרק לשם המחשה אחד הטיעונים העיקריים של ריצ'ארד גולדסטון על צדקת הדוח הידוע לשמצה, הינה העובדה שחלק לא קטן מהידיעות על פשעי מלחמה הועברו אליו על-ידי ארגוני זכויות אדם מתוך ישראל.

אין ספק ששליטה של צבא, שגיל רוב חייליו נע בין 21-18, באזרחים פלשתינים, הינה בעייתית וזה נאמר מתוך ניסיון. באין מדיניות ברורה של המדינאים, הצבא הוא זה שיסתום את החורים. יחד עם זאת, אינני יכול לקבל את הטענה שנעשים פשעים חדשות לבקרים כלפי החברה הפלשתינית. העדויות של 800 חיילים וחיילות על פגיעות בפלשתינים הינן מטרידות, אבל בשום אופן אינן פשעי מלחמה או דיכוי אלים של אוכלוסיה. הסקה ממספר עדויות, שבאף אחת מהן לא מופיעות המילים רצח, טבח, אונס, שצה"ל מתעמר באוכלוסיה הפלשתינית היא פשטנית מדי. חוסר ההתייחסות למצב מבחינה היסטורית מרדד את הסכסוך והשהות הצבאית מצטיירת ככיבוש אכזר ומיותר. אין ירדן, אין הנהגה פלשתינית, אין שלטון חמאס בעזה, יש רק עוולות הכיבוש הישראלי. אם בהיסטוריה שוברים שתיקה לא מעוניינים לעסוק, אז לכל הפחות שישכילו לנתח את האירועים ואם במקרים של שימוש באלימות מוגזמת, יש לבדוק האם מוצה הדין עם החיילים.

א', שהספיק להסביר לי שלמנהלים של שוברים שתיקה אין מניירות פוליטיות, כמובן שלא הם בעצם אנשי ימין מוסווים, שוב העמיד אותי על טעותי הבסיסית: "הבעיה היא לא רק הפעולות, אלא הכיבוש עצמו הוא הבעיה, אני רוצה שבישראל יבינו את תוצאות הכיבוש. פתרון, אם יקום, ממני והלאה, ואת זה יחליטו הפוליטיקאים. צה"ל מתעסק עם אוכלוסיה אזרחית ומפר פעמים רבות זכויות אדם, תיסע לחברון ותראה בעצמך את ההתנהלות והבידוד של האוכלוסיה הפלשתינית והיהודית". מבולבל מהפלפול של ידידי המלומד, פניתי ל-א' ושאלתי: האם לא אמרת שהארגון בו אתה חבר עוסק בהנהלות הצבא ולא בפוליטיקה, למיטב הבנתי, ארגון שלא מקבל את הכיבוש וטוען שיש למגרו הוא בעל אג'נדה. כמובן שאין שום בעיה שלארגון זכויות אדם תהיה אג'נדה, אך למה להתכסות בשמלת הנייטרליות, למה ההליכה על החבל הדק של העמימות, שלידו הגרעין הישראלי נראה כגלוי בראש חוצות.

א' הניד בראשו וחייך: "הכיבוש הינו סוגייה שצריכה להגיע אל הציבור, לא יכול להיות שחיילים מתזזים פלשתינים במחסומים, לא יכול להיות שב-2004 במשך חודש שפלוגה יורה לתוך חברון בכלים כבדים ונשק קל. יש כאן מאות עדויות על הפרת זכויות אדם שאין איש שנותן עליהן את הדין וצריך לדאוג שהן ייפסקו". באותו רגע נזכרתי באחד ממשפטיו המפורסמים של ג'ורג' אורוול: 'ישנם רעיונות שהם כל-כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם, האדם הפשוט לא יכול להיות כל כך טיפש'. עניתי ל-א' שהפרות אלו, על-אף שהן מצערות ולא צריכות להתרחש, אינן פשעי מלחמה כמו שלעיתים קרובות מנסים להראות לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ. הייתי מקבל הרבה יותר את ארגונו אם צבע החוברות לא היה בצבע שחור, פעולות הארגון לא היו מתריסות נגד ישראל, הסיורים שהארגון היה עושה לחברון היו יותר מאוזנים ופחות חד-צדדיים, ובטח הייתי מצפה שהארגון לא ישתף פעולה עם גורמים אנטי-ישראלים השוללים את זכותה של ישראל להתקיים. הוספתי ואמרתי שאם היו פועלים במישור שבו שואפים לחנך את חיילי צה"ל וליצור שיתוף פעולה עם הצבא, כדי למנוע פגיעה או הפרת זכויות בסיסיות של אזרחים פלשתינים, הייתי מקבל ואף תומך בהשתלבותו, אפילו בתוך צה"ל, במסגרת חופש הביטוי לביקורת הקיים בישראל.

א' השיב לי: "זו לא הדרך בה אנו רוצים לפעול, הרי אם נפעל בתוך כותלי הצבא אנו נשמר את המצב של הכיבוש. הרי עצם הנוכחות בתוך החברה הפלשתינית הינה הבעיה והיא זו שיוצרת את הפרת זכויות האדם. הציבור צריך להבין שלא ניתן להמשיך להחזיק באוכלוסיה הפלשתינית ולהמשיך להתעלם מהצב הזה". חשבתי קלות כיצד לענות על הטיפול בחברה הפלשתינית תחת שלטון הצבא והשבתי שאכן אני מסכים שהצבא לא צריך לטפל באוכלוסיה האזרחית ויש להוריד את החיכוך בין הצבא לאזרחים הפלשתינים למינימום ההכרחי. לצערי, הרידוד שעושים ארגוני זכויות אדם, ולעיתים קרובות מתארים כפשעי מלחמה, עושים עוול לאמנת זכויות האדם שקידם רפאל למקין לפני למעלה משישים שנה נוכח זוועות השואה. יתרה מזאת, הטלת כל האשמה על ישראל על מצב הפלשתינים כתוצאה מהחיכוך עם צה"ל ושום הטלת אחריות על ההנהגה הפלשתינית מרתיחה ומצערת כאחד.

ההנהגה הפלשתינית, כבר למעלה מחמישים שנה, משמרת את המסכנות, הדלות וחוסר האונים שנגרם לכאורה מאז הנכבה. מאז 1967, בעזרת תעמולה סובייטית וערבית, הפך "הכיבוש" להיות מהות הסכסוך הישראלי-פלשתיני שאין עוד מלבדו. א', בעודו מנסה להבין איך בשם האלוהים אינני מבין את הבעייתיות המוסרית באירועים שתיאר, אמר לי: "אם נמדוד את ישראל כמדינה כובשת, אין ספק שהיא הכובשת הנאורה מכולן, ומאידך הפלשתינים הם המתנגדים לכיבוש המתונים ביותר שידעה האנושות במאה וקצת שנה האחרונות". השבתי ל-א' שלתומי אם זאת התפיסה שפעולות הטרור של הפלשתינים היו מהמתונות בהיסטוריה - או שצריך לשכתב את ההיסטוריה או שההגדרה שלו למתינות שונה משלי.

לאחר 45 דקות של ויכוח מתון ושקול, החלטנו שאנו מסכימים שיש אכן בעיות בחיכוך המתמיד בין הצבא לאזרחים פלשתינים, אך חלוקים על הדרך שיש להתמודד עם הבעיה. איחלנו אחד לשני הצלחה רבה לכל אחד בהמשך דרכו, וכמובן שכל אחד מאיתנו יחשוב על דבריו של האחר. שני דברים לקחתי מהשיחה ההיא - האחד: ניתן לקיים שיחה הגיונית ולא מתלהמת גם אם יש אי-הסכמות אידיאולוגיות בין שני ניצים. אנו מרבים לתייג שמאל וימין בהקשר של ההיבט הביטחוני והסכסוך הישראלי-פלשתיני גרידא. ברם, יש להבין שמחלוקות על המשך הסכסוך צריכות גם מהימין וגם מהשמאל לאמוד את המידות שלנו כחברה, ובד בבד להבין את המציאות שהיא לא פשטנית כלל וכלל. במסגרת התיוג של ימין ושמאל בנושא השהות ביהודה ובשומרון ניתן לקיים דו-שיח פורה ולהבין את המחלוקות גם בדרכי נועם ואולי בבוא היום גם לפשרה, בין היהודים כמובן!

השני: פעילי זכויות אדם סיגלו להם אמות מוסר אוניברסאליות, שהם מנסים להתאים לאירועים פרטניים. לצערי ולתומי, מוסר שהולך ללא הבנה של המציאות המורכבת, הוא מוסר ריק. יחד עם זאת, חשוב להעלות אירועים אלימים נגד אזרחים פלשתינים לערוצים הנכונים במסגרת המדינה. תעמולה של ארגוני זכויות אדם נגד ישראל מתוך ישראל, לא משרתת דבר ורק מחזקת את השנאה מחד-גיסא לארגונים עצמם שנחשבים לגיס חמישי, ומאידך-גיסא מעצימה את ההתנגדות לישראל בזירה הבינלאומית. שינוי, אם יבוא, צריך להיות בתוך החברה הישראלית דרך מנגנוני הביקורת שלה, וכמו שאמי הפולנייה לעיתים אומרת: "את הכביסה המלוכלכת עדיף להשאיר בבית".