מי שזוכר את
צחי הנגבי מימי שרשראות האופניים והתלתלים הגולשים ומגדל ימית יתקשה לעכל את המהפך האישי שהאיש עבר עם השנים.
והשיא אתמול, עם היוודע פסק הדין המתוק-חמוץ: איזו עדינות - שפת ציפורים ממש. וכמה פרגונים ותשבחות ושירי הלל למערכת ששאבה אותו אל גלגלי הצדק הטוחנים לאט-לאט אבל בטוח.
"התיק הזה מחק שמונה שנים מחיי", אמר צחי הנגבי אך לפני שבועיים-שלושה בראיון ל
נחמה דואק.
כן, ועוד פרט קטן: התיק הזה גם מחק לו כמה מאות אלפי שקלים שנאלץ לשלם כשכר טירחה לעורכי-הדין שלו - הוסיף הנגבי וסיפר באותו ראיון לנחמה.
ורק אנחנו, "אנשי יום קטנות", לא מתביישים להתנפל על הקופאית בסופר-מרקט אם היא טועה ברבע רובל.
כי מצווה היא להלל ולשבח את מערכת הצדק על כל שלוחותיה.
במיוחד כך כשאתה ממתין ומתפלל שהפרקליטות לא תערער על פסק-הדין.
ובוודאי כך כשאתה ממתין למוצא פיו של בית המשפט בשאלת הקלון.
האמת, שאני מתגעגע לצחי הנגבי ההוא.
ומשום מה יש לי תחושה שגם צחי הנגבי מתגעגע אליו.
כי שפת הגוף שלו, כך הרושם, מסגירה מאמץ עילאי לכלוא את צחי הפרחח.
רק שלא יחטוף אולקוס כתוצאה מהמאמץ הזה.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
