החוסן הלאומי

בחוגים מסוימים מקובלת התזה כי אך נגיע להסכמה עם הפלשתינים, אך נחזיר שטחים לדעת, אך נחתום הסכמי שלום עם מדינות מתונות ערביות ובא לציון גואל, אנו נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

אז זהו, שזה לא כך. "נביאי שקר השלום" אינם משיגים כי ישראל ומצבה הגיאו-פוליטי במזרח התיכון הינה אנקדוטה ואפילו אינה מרכזית בתוכנית הפלג הקיצון של האיסלאם העולמי להשתלט על כלל העולם תוך שכופה את אמונת האיסלאם בחרב על הכופרים.

הטוענים כי לא כל האיסלאם הינו איסלאמיסט קיצוני, הרי שהם כמובן צודקים. מאידך-גיסא, לא האיסלאם המתון הוא הקובע את סדר היום האיסלאמי העולמי אלא חלקו הרדיקלי המונה בהערכה זהירה כשליש ממאמיני האיסלאם. להוותנו, הקיצונים (בכל לאום, דת ואידיאולוגיה) הם המכתיבים את מהלכי הכלל ועד שאלו לא יוכלו (להכיל), לא ישקוט הג'יהאד העולמי ולא ינוח, זו דרכן של אידיאולוגיות הקיצון.

האפשרות הסבירה כי הללו יכשלו בכך, ככל הנראה בעתיד הרחוק (לאחר הצלחות יחסיות בעתיד הקרוב) אינה משנה עבורנו את העובדה כי בכל האמור למצבנו אנו כלפי אויבינו, הלחימה העיקשת לשרידות לא תיפסק באחת וקרוב לוודאי תימשך עוד עשרות בשנים לתוך העתיד, עדי השגת האיזון המיוחל בין המערב למזרח.

גם אם נגיע להסכמי שלום עם הפלשתינים לא יבוא עלינו המרגוע. האיסלאם ושליחו: "הג'יהאד העולמי" ימשיך לנקר בקרבינו (ובקרבי הפלשתינים), להסית לפעולה את הכוחות הרדיקלים הפלשתינים והערבים כנגדנו וכך כל הסכם שלום שאפשר ונחתום עם הפלשתינים לא יחזיק מים בטווח של שנים ספורות ופעולות האיבה יתחדשו ברמות אלו ואחרות כבימינו אלה.

בהבדל משמעותי חשוב, אזי אז, נקודת הפתיחה האסטרטגית שלנו בלחימה כנגד אויבינו תהיה גרועה מונים רבים באשר ללא ספק נאלץ (אף שלא לרצוננו) לוותר על נכסים אסטרטגיים חסרי תחליף כשטחי איו"ש למשל בתמורה ל"פיסת נייר השלום" (ראה ערך: צ'מברליין). לאלו השכחנים בינינו, הרי שטח "משוחרר" (עבור הפלשתינים) לא יוחזר (ליהודים), לעולם (אלא בדרך מלחמה עקובה מדם, דמנו). במזרח התיכון לא קיימת חיה כזו בשם "מצב הפיך", משוויתרנו על שטח אסטרטגי הפסדנוהו לתמיד.

הנובע מכל האמור לעיל הוא כי ישראל חייבת להיערך למצב בו החוסן הלאומי שלנו הוא שיעמוד לימיננו בעשורים הבאים עד שסכסוך התרבויות והדתות בין המזרח למערב ייושב באורח מניח את הדעת. בית המקדש הרי חרב וכך לא נתנבא, אך ניתן לומר בוודאות נסמכת ההיגיון הסביר כי יישוב הסכסוך העולמי בין מזרח למערב לא יארע אלא במחצית השנייה של המאה העשרים ואחת.

ובאם נקבל הנחה זו, הרי שנגיע למצב שלום אמת (שלום אמת, לא אך פיסת נייר), עם אויבינו לאחר אותו טווח השנים האמור לעיל, לא לפני כן. ומה עד אז? ובכן, למצער, יעמוד לימיננו חוסננו הלאומי.

לעזרנו באים כיום דווקא הפלשתינים אשר הסכם שלום עם ישראל פירושו עבורם ויתור מוחלט על זכות השיבה (באשר ישראל לא תתאבד כמובן בהתירה למיליוני פלשתינים "לשוב" לישראל) ואפשר כי גם יאלצו לוותר על רצף טריטוריאלי בגדה כולל אובדן אפשרי של ירושלים, שלא להזכיר את אובדן התמיכות הכספיות האדירות שוודאי יקוצצו משיהפכו "לעצמאים".

וכך, הפלשתינים, המסרבים להיכנס לשיחות שלום ישירות עם ישראל משיקוליהם לעיל (ובעידוד גורמי שמאל חתרני ישראלי, ראה ערך חיים רמון), משחקים בעקיפין לידי ישראל והאינטרסים האסטרטגים שלה.

באורח פרדוכסלי לכן, קיימת זהות אינטרסים בינינו לבין הפלשתינים אך ממניעים הפוכים. אנו מצידנו, עלינו לשאוף לדחיית פתרון קבע לימים בהם האטמוספירה הבינלאומית לא תהיה מושפעת מלחצי הג'יהאד העולמי כך שיתאפשר כינון מצב שלום אמת בתנאים נוחים לנו. הפלשתינים מצידם, מקווים כי פעולות הג'יהאד האיסלאמי העולמי יצאו מנצחות וכך, אפשר שיקבלו את מדינת ישראל על מגש של כסף בלא שיתחייבו לתת או לוותר על דבר. לשני הצדדים אין אצה הדרך לפתרון של שלום מוסכם, כל צד ומניעיו וטוב שכך. בתוך עשור, תהפוך ישראל מנכס אסטרטגי בלעדי של ארה"ב לנכס אסטרטגי כלל מערבי משאך תחלחל העובדה כי המערב נימצא בסכנת כיבוש זוחל איסלאמיסטי. אזי אז תחשב ישראל למחסום האמין והבולט במזה"ת בפני התפשטות איסלאמיסטית-רדיקלית מואצת.
.
לעיתים אנו מכנים את החוסן הלאומי כ"כושר ההרתעה הישראלי". אכן ביטויים שונים לאותה כוונה. אלא שאנשים שונים מבינים את כושר ההרתעה הישראלי באורח שונה, באמצעים שונים ובאסטרטגיה שונה. לגבי דידם של רבים כושר ההרתעה שלנו ניסמך על כמות הדיוויזיות המשוריינות שבידנו בעוד שלתפיסת אחרים הכוח האווירי וכושרו להנחית מכה ניצחת על האויב הוא-הוא כוח ההרתעה שבידנו. אלו גם אלה טועים.

ומכאן מהו אותו חוסן לאומי או כושר ההרתעה של מדינת ישראל? מינוחים אלו הינם אך ביטויי מעטפת לשלל אמצעים מגוונים אשר לעיתים ניראה הקשר ביניהם רופף למדי אך משקובצו יחדיו מהווים הם את המרקם הכולל ממנו בנוי חוסננו הלאומי. המטרה, קיבוע החוסן הלאומי, היא המגדירה את סדרי העדיפויות הלאומים. על אותם המופקדים על כך, נבחרי הציבור, הכנסת וממשלת ישראל לחתור ללא לאות להגדרתם, קביעתם והשגתם של סדרי עדיפויות אלו.

ניתן לחלק את עקרונות חוסננו הלאומי למספר ראשי פרקים המגלמים בתוכם תתי-פרקים וסעיפים. אנו לא נעמוד כאן על כולם אך נציין את המרכזים שבהם.

אחדות העם - אחדות לאומית

לכאורה נושא אקסיומטי. שהרי ברי לכל-בר-בי-רב כי אחדות לאומית הינה צורך השעה. לא מניה ולא מקצתה. אנו, ידנו בכולנו. ימנים נגד שמאלנים, דתיים נגד חילונים, תושבי הקו הירוק נגד מתיישבי איו"ש, אשכנזים נגד ספרדים, מגדר הנשים נגד מגדר הגברים, "סטרייטים" נגד "עקומים", חקלאים נגד עירונים, תושבי המרכז נגד תושבי הפריפריה, אליטות נגד בוזגלו, אקדמאים נגד הפלבאים, ותיקים כנגד חדשים, אוטו-אנטישמים כנגד יהודים, אנטי יהודים כנגד ישראלים ועוד ועוד עד לבלי קץ.

יש בידנו לשנות רבות באשר למהומה והמבולקה השוררת בינינו לבינינו, אך האמצעים לכך חייבים לבוא מלמעלה. נבחרי העם וממשלתו הם שחייבים לקחת המושכות ולקרר, להנמיך הלהבות ולקדם שיח קרבה בכל תחום הגורם לחיכוכים בין אמונות ודעות בתוכנו, תוך שמנתבים את העשייה הלאומית לכיוון שהותווה.

מדינת ישראל חייבת לקבע עצמה כדמוקרטיה מתגוננת להשית חוקים, תקנות ונוהלים אשר יאזנו את מערכות השליטה האנרכיסטית-האינטרסנטיות על מדינת ישראל הקיימות כיום, ויחליפון במערכות האמורות להיות לכאורה שוות כוח ואיזון. הכוונה בראש וראשונה למערכות המשפט, האקדמיה והתקשורת וזאת במשולב עם ריצוץ ראשו של נחש ההון-שלטון-משפט-אקדמיה-ותקשורת. מדינת ישראל, כעניין קיומי, חייבת להביא ל"איזון דמוקרטי מתגונן" את זכויות הפרט למול זכויות הציבור. במצבנו הגיאו-פוליטי העכשווי, חייבות זכויות הציבור, או המדינה, לעלות מעט, אך במידה ובאורח מושכל, על זכויות הפרטים החיים באותו ציבור.

עמנו הינו קטן מדי מכדי התנהלות איסטניסטית, גבהת לב. יש לחזק ולאמץ את יהדות התפוצות אל העם היושב בציון וההיפך ולהפכם ליחידת עם אחד השוכן במקומות שונים. הקיום הלאומי היהודי הינו סימביוטי לחלקי העם, הן בגולה והן במדינת ישראל. המכנה המשותף בין חלקי הפזורה בסיסו הינו כמובן יהודי ולא לאומי.

חינוך לערכים יהודים, ציונים ודמוקרטים

חינוך הוא נושא הזהה ל"עניין מזג האוויר, כולם מדברים עליו אך אין מי שיעשה דבר בקשר לכך". ובכן, לא מדויק. לאחר שנים של אנרכיה חינוכית (להבדיל מהשכלתית וגם זו הרי כשלה), ניראה כי מתחילה תזוזה, קלה, למצער כמעט שאינה מורגשת, אך בכל זאת קיימת, לניתוב החינוך לכיוון יהודי, ציוני ודמוקרטי. מאז שנים רבות שיכולים אנו להיות גאים במוסרנו היהודי האוניברסלי ולהעביר תחושה זו פנימה לילדינו ותלמידינו כמו גם להפיצה ברחבי העולם. האם אנו מושלמים? ודאי שלא, אך עדיין יכולים אנו להוות דוגמה מוסרית לסובבים אותנו.

שלושה שרי חינוך גרמו, אפשר שמתוך כוונות טובות אך שגויות ומהרסות להלל, להרס החינוך הערכי היהודי, הציוני והדמוקרטי במדינת ישראל בדיצתם המונוליטית לכיוון "מדינת כל אזרחיה": שולמית אלוני, יוסי שריד ויולי תמיר. אלו כיוונו את החינוך הכללי, הממלכתי במדינת ישראל לכך שיתאים לאג'נדה הפרטית והאישית שלהם התואם העדפותיו הלאומיות של אך חלק קטן וזניח בינינו, בלא שיכירו בצרכי כלל הציבור, העם והלאום היהודי במדינת ישראל.

אין הכוונה כאן לרמוז כי העם היושב בציון חייב באחידות מחשבתית מקובעת ונוקשה, נהפוך הוא. מאידך-גיסא, חייבים אנו וילדינו לצאת מנקודת מוצא לאומית, יהודית-ציונית ודמוקרטית בסיסית ומוסכמת אשר תאפשר מגוון דעות וניואנסים בתוכה. מערכת החינוך מבית מדרשם של שלושת המנזקים לעיל הביא את מדינת ישראל על ילדיה, תלמידיה וצעירייה אל סף פשיטת רגל רעיונית, אידיאולוגית ויהודית שורשית. מערכת החינוך קיעקעה הלכה ולמעשה את סיבת ישיבתו של העם היהודי בארצו. המערכת בניצוחם הפכה את ישיבתנו בארצנו לבלתי לגיטימית, לאוניברסלית, חסרת ייחוד ואיחוד וגררה את שאר העולם עימה להחזיק באותה תזה.

מדוע אנו כבני העם היהודי חייבים בחיזוק אידיאולוגי חסר קץ באשר למקומנו בעולם? מדוע הצרפתים והאנגלים למשל אינם נזקקים לכך ואך טבעי עבורם מקומם בקהילייה הבינלאומית? זהו נושא לדיון חשוב אך לא כעת. כאלו הננו, לטוב אם לרע.

מערכת כלכלית יציבה ופורחת

כל האמור כאן במאמר זה שווה כקליפת השום ללא מערכת כלכלית יציבה ומתפתחת המעצימה עצמאות כלכלית. ההגנה הלאומית, כושר ההרתעה, מאזן האימה, כל אלו עולים בממון רב אשר במידה שיהיה מצוי בידנו יאפשר לנו לעמוד על נפשנו. הרפתקנות כלכלית אסורה על ישראל במידה העולה על זו האפשרית אולי בידי מדינות שאינן מאוימות קיומית כישראל. ההנהגה הכלכלית של ישראל מחזיקה עד עתה את הרסן באורח מעורר הערכה. חוסנה הכלכלי של ישראל מאפשר למנהיגות הבכירה חופש פעולה מדיני, פוליטי וביטחוני אשר ביטויו הוא עצמאות מדינית של העם היושב בציון.

עצמאות כלכלית מאפשרת חופש תמרון פוליטי, מדיני וביטחוני. מהלך העניינים עם נשיא אמריקני מתאנף, אוהד העולם האיסלאמי ונוהה אחר תורות מרקסיסטיות שמאלניות (ובעולמו של "הסדר העולמי החדש" אין ניגוד בין השנים כיום), מלמד כי תלות כלכלית הינה אסונית עבורנו.
מאידך-גיסא, אפשר וחוסנה הכלכלי של ישראל מהווה כחרב פיפיות המופנה כלפינו פנימה. הנהיה ובדין אחר חוסן כלכלי יצר שכבת 'מורמי ממון מעם' המרכזים את עושרה של מדינת ישראל בידי מעטים בעוד שחלקם למצער אינם מסתפקים בכך ומנתבים פעולותיהם ליצירת קשרים מושחתים של הון-שלטון-משפט-תקשורת-ואקדמיה. כבכל נושא ונושא, מידתיות הינה צו השעה ומשזו מופרת ומערכת האיזונים והבלמים מאבדת כושרה ללחוץ על הבלמים הרי מערכת חיובית בבסיסה הופכת למערכת אסונית, מקעקעת אחדות-לאומית ומכאן מפוררת את בסיסה הקיומי של כלל המדינה.

מערכת בריתות בינלאומית

אמנם הביטוי "עם לבדד ישכון" נישמע רומנטי אך במציאות חיינו אפשר כי זו התוצאה של עצם קיומנו אך בהחלט תוצאה שאינה רצויה. מדינת ישראל חייבת לצאת ממצב של בידוד מדיני תוך חוכמת המעשה הדיפלומטי והמדיני ללא ויתור על נכסים אסטרטגים וסיכויי הקיום. אמירה זו נשמעת אף היא נאה, אך קשה יותר לקיימה מלאומרה.

מעשינו בעבר תרמו רבות לבידודנו בהווה. מדינת ישראל נתפשה כתוצר מדיני חלש, נפחד ומתרפס בפרט מאז הסכם אוסלו הראשון ב-1993 אשר היווה נקודת מפנה שלילית ביחס הקהילייה הבינלאומית לישראל. מה חבל, אך במציאות העולמית של חיינו החלש נתון למרמס, איש לא יבוא להגנתו במידה ואותו החלש לא יכול להציע יתרונות ממשיים לקהילייה הבינלאומית. לעיתים אף בזאת אין די. רק השילוב שבין יתרונות אסטרטגים למצג של נחישות לעמוד מאחורי אותם יתרונות, רק אלו יביאו תמיכה ובריתות בינלאומיות. אמפתיה בינלאומית הינה מילה גסה ודחויה, אין כדבר הזה.

מאחר שמדיניות חוצנו הינה מעשה טלאים, אין מדיניות ארוכת טווח בנמצא, הרי ששליפות מהמותן מנזקות יותר ממועילות. רק דביקות בעקרונות הביטחון הישראלי, תוך הדגשת היתרונות האסטרטגים של ישראל עבור העולם המערבי ותוך ההכרה כי תהליכים בינלאומיים אפשר שמבשילים אך לאחר שנתיים עד חמש שנים הם שייצבו את יחסי החוץ של ישראל לתועלתנו. אנו, שלוקים בחוסר סבלנות וסובלנות כרונים אין בנו אורך הרוח להמתין בסבלנות להבשלת קווי המדיניות ובכך כורתים אנו את הענף עליו אנו שוכנים.

ישראל חייבת וניכר כי אכן נעשים מאמצים בכיוון זה בממשלה הנוכחית, לחפש ולמצוא בריתות תחליפיות על המסורתיות. העולם משתנה בימינו עקב שקיעת שתי האימפריות של המאה העשרים, זו האמריקנית וזו הסובייטית. מדינות וגושים אחרים הולכים ונוצקים. אל לנו לאחר את הרכבת, היא כבר החלה לצאת למסעה מהתחנה.

מאזן האימה – ההגנה האקטיבית/מערכות מגננה פסיבית-אקטיבית

האיומים המושתים על מדינת ישראל מחייבים מחשבה ביטחונית אסטרטגית כוללת. הגנתה של מדינת ישראל הינה מורכבת, בהתאמה למגוון האיומים כנגדנו. המונח הגנה יוצר מצג שווא ואפשר כי מוטעה באשר לאמצעים להגנת ישראל. יהיו שיראו במונח "הגנה" משהו בסגנון מלחמת החפירות ממלחמת העולם השנייה. יהיו ויראו במונח זה מערכת טילים ליירוט כל דבר מעופף בכיווננו. כמובן שאלו גם הללו טועים. עלינו לבדל את המונח "הגנה" שהינו מערכתי אסטרטגי-כולל לבין מושג המגננה העונה על צרכי ההגנה הקלאסית מהעבר.

המונח "הגנה" הינו "מונח מעטפת" למגוון אמצעים אשר המגננה הקלאסית הינה אך מרכיב בודד מהמגוון הדרוש ולא בהכרח החשוב ביותר. בהמשך נעמוד על ערך ההתקפה לצורכי הגנה וזאת מהסיבה כי ישראל אינה נזקקת למערכות הגנה משוכללות בלבד. ישראל נזקקת ל"מאזן אימה" עם אויבינו, זהו המושג הכולל יותר לאותו המוכר כ"כושר הרתעה", אשר יסייע בידה לצלוח את עשרות השנים הבאות עלינו לרעה עד שייושב הסכסוך העולמי בין המערב למזרח, בעוד שמתאפשרים תוך כדי כך חיים סבירים, חופשים ויצרנים בתוככי ישראל.

עם כל היתרונות והצורך הברור במערכי מגננה הרי שמחסרונותיו הבולטים ניתן למצוא את נייחותו והפועל היוצא מכך כי המגן הופך ל"ברווז יושב" במטווח, הנתון לחסדי התוקפן במקום ובזמן שיבחר בהם לכך. המגן חייב להגן על כל מתקן, יישוב ועיר בתחומו בכל זמן נתון בעוד שהתוקפן בורר את המטרה הממוקדת הראויה עבורו והחשופה יחסית, בזמן הנראה לו.

'מאזן אימה' יושג אך ורק באמצעות שילובם של אמצעי הגנה והתקפה למקשה אחת, מאוזנת, מתואמת, אשר יאותתו לאויב כי מחד, יקשה עליו לנזק את ערי וישובי ישראל ולהשמיד אוכלוסייתה במידה שיחליט לעשות כן, ומאידך, בד-בבד, ישראל תהיה מסוגלת להשית על התוקף נזק כה אדיר עד כי חשבון הנזק/תועלת עבורו יניעו לרסן את הדחף הבוער בו לתקפנו. חישובי עלות/תועלת אלו נעשים בידי האיסלאמיסטים הפנאטים גם אם הרושם הראשוני הנוצר על ידם כעניין של לוחמה פסיכולוגית והמתקבל בינינו אינו ככזה.

מערכות הגנה מובהקות כגון חץ -2 חץ-3 (בפיתוח), מערכת "כיפת ברזל", תותחים מהירים ("פלנקס"), תותחי לייזר, אמצעי מודיעין מוטסים בלתי מאוישים, לוויני צילום וריגול, כוח ימי משוכלל ואחרים הינם חלק ממערך המגננה הלאומי.

בנקטנו במגננה, אנו עוסקים בהגנה פסיבית דהיינו, אנו מתקפדים לכאורה במקומנו, מצטנפים בתוך עצמנו ומנסים להדוף את מטר הטילים האדיר אשר אנו אמורים לספוג במקרה של פרוץ מעשי איבה ולוחמה כנגדנו. האמצעים הנזכרים הינם בהחלט נאותים וחיוניים מעין כמותם על-מנת לסוכך על האוכלוסיה האזרחית, הבלתי לוחמת. אך ברי הוא כי אמצעים אלו אינם מספקים ולא יאטמו כליל את שמי המדינה. לשם כך קיימות מערכות התגובה ההתקפית

מערכות תקיפה מאוישות

גם אם דומה כי מערך התגובה המאוישת לנוכח האויב מאבדת מעט מזוהרה ויעילותה הרי שהינה עדיין חסרת תחליף, אם בכלל. עדיין ולא ברור אימתי יוכלו מכונות נבונות להוות תחליף מושלם ליצורי-אנוש בשדה הקרב. מאידך-גיסא, פגיעותנו הפיזית וחוסר נכונותנו לספוג אבדות בנפש מלמדות כי יש להטות בהדרגה אמצעים לשליטה ובקרה בשדה הקרב העתידי, לעבר המערך העורפי אשר בו חיילים מאומנים ומיומנים ישלטו במכונות חכמות המבצעות את המטלות ההתקפיות המסורתיות של בני אנוש.

ולמרות האמור לעיל, מערך התקפי מגוון עדיין נותן בידי מקבלי ההחלטות את הגמישות הדרושה בהפעלת הכוח להשגת יעילות מיטבית לנוכח העלות (נפש ודמים) בהעברת הלוחמה אל שטח האויב או ביצירת מאזן אימה אשר ירתיע מלכתחילה אויבינו מלתקפנו.

למרות אלפי שנות לוחמה יבשתית, למרות הקידמה הטכנולוגית האדירה בדברי ימי האנושות, עדיין אין תחליף לאותו חייל החי"ר התוקף ומחזיק בשטח תוך שמהווה נידבך נוסף לתקיפת או לשליטה על השטח הבא. ומכאן גם אין עדיין תחליף לאוגדות המשוריינות המפלסות את הדרך לחיילי החי"ר והקומנדו וההיפך. הנאמר יפה גם לגבי הפעלת הכוח האווירי המאויש. הטכנולוגיה עדיין אינה מסוגלת להוות תחליף מושלם לטייס הקרב המסוגל לפגיעה חירורגית מתוכננת, אקראית או מזדמנת ולשיקולים הומניטריים, אנושיים אשר המכונה תתקשה בהם. אלו אותם שיקולים ממש המציבים באולמות המשפט שופטים בשר ודם ולא מסדי נתונים ממוחשבים במקומם. גם פצצות אוויריות חכמות ומונחות, גם טילי השיוט המדויקים מונחי לוויינים, עדיין אינם מהווים תחליף שלם לשיקוליו של הטייס האנושי.

ההתקפה הינה מגננה באמצעים אחרים. בעידן הטילים על מגוונם, אויב היודע כי איננו מסוגלים לתוקפו יתגודד בחופשיות סביב גבולותינו ויהפוך את אזרחינו וערינו למטווח ברווזים בלא שיסכן את כוחותיו. עצירת מתקפת טילים אין פירושה מרדף סהרורי אחר כל טיל וטיל המסכן אותנו. פירושו הוא יכולתנו להטלת נזק אדיר בבטן הרכה של האויב כדוגמת עריו, אזרחיו, מתקני ייצור, תקשורת אנרגיה תובלה וכדומה. למערך ההתקפה המאויש יש לכן חלק נכבד במעטפת ההגנה גם לנוכח הרגישות הבינלאומית הרבה כיום לפגיעה באזרחים שאינם לוחמים. יחד עם זאת, מלחמת לבנון, וקרוב לוודאי גם מלחמות עתידיות, הוכיחה כי האיזון הנדרש, השילוב שבין כושרנו לתפיסה התקפית של שטח אויב בידי כוחות יבשתיים לבין כושרנו להטלת נזק אדיר על אותו האויב בידי כוחות אוויריים הוא שינצח את המלחמה ויותר חשוב מכך, הוא שימנע את המלחמה הבאה מכל וכל.

מערכות תקיפה אוטונומיות

מערכות לחימה בלתי מאוישות הינן "הרחבה מצמצמת" של זרוע התקיפה המאוישת. הטכנולוגיה כבר התקדמה דייה על-מנת לשחרר חלק ניכר מחיילים בני אנוש מלהשתתף ולסכן חייהם בשדה הקרב. כאמור לעיל, זהו תהליך מדורג. באם קיימת כיום עדיפות ביחס של שליש ושני שליש לטובת מערכה מאוישת הרי שבעתיד הנראה לעין יתהפכו וודאי היוצרות ומערכות בלתי מאוישות, אוטומטיות יהוו כשני שלישים מכלל מערכות הלחימה הן במגננה והן בהתקפה.

כפי שבמדינת ישראל הבינו נכון את חשיבות מעטפת המגננה הכוללת מפני טילים, אם כי באיחור ניכר ופיתוח מערכות החץ וכיפת ברזל מוכיח, הרי שכך אמור היה לקרות במערך התקיפה הבלתי מאויש. ולא כן הוא.

ישראל פנתה תחילה למאמצי תקיפה פסיבית דהיינו השגת מודיעין בזמן אמיתי באמצעות מטוסים בלתי מאוישים ולוויינים. זו מגמה נכונה ומוצלחת אך אינה נותנת מענה לעניין "ההגנה האקטיבית". ישראל השקיעה משאבים, למצער בלעדיים, בחיזוק והעצמת כוח ההתקפה המאויש בעוד שהזניחה משהו את תחום ההתקפה הבלתי מאויש.

את אשר הבינו אויבינו כבר לפני שנים רבות אנו כשלנו מלהפנים והסיבות לכך רבות ומגוונות שלא מעניין מאמר זה. אויבינו השכילו להבין כי יעיינו את היתרון ההתקפי, האווירי המאויש הישראלי בעזרת מערך "טילי מעטפת התקפית" לטווח קצר, בינוני וטילים בליסטים אשר לישראל אין מענה שלם לקראתם. אומנם מקורות זרים פרסמו נתונים באשר לטילי שיוט המשוגרים מצוללות, אומנם התקבלו ידיעות מקוטעות באשר ליכולות של טילי ה"יריחו" לטווח בינוני ובליסטי, אך במידה ואכן אמצעים אלו היו אמצעים בכוח המסוגלים ליצור הרתעה, הרי ישראל כבר הייתה מזה זמן מניחה למדינות האויב להיות מודעות לכך. באשר אין יסוד הרתעה באמצעי אשר הינו כה סודי עד כי האויב אינו יודע כי עליו לחשוש ממנו.

דוגמה נאותה לאמור לעיל ניתן למצוא במדיניות העמימות הגרעינית ישראלית אשר מקורות זרים טוענים בעקשנות כי ישראל מצוידת במספר זה או אחר של ראשי נפץ גרעינים. איום גרעיני אשר האויב אינו מודע לו אינו מהווה כלל וכלל כוח הרתעה. מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית נתנה בידנו את האפשרות להרתיע את האויב ויחד עם זאת לטעון כי אנו לא נכניס ראשונים נשק גרעיני למזרח התיכון. עדות להשפעה של מידע כזה (ואפילו והוברר כשגוי בחלקו), ניתן למצוא באיום הגרעיני העירקי המרומז של סדאם חוסיין על המערב אשר דחף את ארה"ב לתוקפו.

גם האיום הגרעיני האירני הינו בעל מאפיינים זהים. אין חשיבות לכך באם אירן מחזיקה כבר בנשק גרעיני אם לאו. עצם הידיעה בין מדינות המערב כי הינה בעלת פוטנציאל שכזה כבר עושה את כל ההבדל.

יש להניח כי עם חלוף הזמן יוסטו יותר ויותר אמצעים לפיתוח מטוסי קרב "טורפים", בלתי מאוישים. ניראה כי מגבלות טכנולוגיות זמניות עדיין מונעות הפעלה רחבה יותר של מטוסי קרב חכמים המהווים מעין סוג של פלטפורמה אוויונית רובוטית, נשלטת אנוש, נושאת חימוש יעודי, המיועדות למחזור ולתקיפה חוזרת.

השילוב בין מל"טי תקיפה הניתנים למחזור לבין טילים בליסטים חד פעמים ניראה כשילוב מנצח. חבל כי עד עתה עדיין אמצעים אלו אינם בידינו באורח שלם יותר, כנראה מפאת חוסר הבנת שדה הקרב העתידי והזנחה רעיונית.

היתרונות שאמצעים טיליים חכמים נותנים בידנו הינם עצומים. טילים אינם מוגבלים על-ידי גבולות, שמים פתוחים או סגורים, התרי מעבר וחדירה וכיוצא באלו. ההפעלה הטילית (הממונעת, בשום מקרה לא נייחת), הינה מידית וחסינה יחסית מפגיעת נגד. זמן התגובה הינו מינימלי לעין ערוך בהשוואה לאמצעים המאוישים. הסיכון לכוחותינו בהפעלת אמצעים אלו הינו קטן. לכאורה אמצעי תקיפה אידיאלי. זה אשר הבינו אויבותינו מבין מדינות ערב זה מזמן וכאן הוא התחום בו אנו למצער כשלנו.

למרות שמאמר זה הינו מאמר של תקווה, הרי שרבים יתקשו למצוא בו נחמה באשר הכשלים, החוסרים והחסכים המתוארים בו הינם רבים ועצומים. אך זהו לוזו של עניין, עלינו להכיר ולהפנים כשלינו על-מנת שנוכל להתמקד בתיקון. מאידך-גיסא, לא אלמן ישראל, הפריחה והשגשוג המלווה את מדינתנו כיום מעידה בבירור כי אכן, למרות הכשלים והשגיאות, עדיין אנו נמצאים על דרך המלך, אם כי בשוליה ובידינו הוא להשיב עצמנו למרכזה.