התפרצות

באחד הבקרים, כשאפרת נפנתה לעיסוקיה ולמפגשיה עם חברותיה אותן לא ראתה מזה חצי שנה - מועד חופשתה האחרונה בארץ, ביקר וולקנוס - אלוהי האש מאיטליה העתיקה - את מרתה בסטודיו שלה.
אותו יום התרוצצה מרתה בסטודיו כאחוזת-אמוק, לא מודעת כלל לאותה לבה מתפרצת שהותזה מתוכה פנימה. באותו בוקר עבדה מרתה על שלוש יצירות בו-זמנית, כשמכולן גאתה חושניות-נשית שאינה יודעת שובע.

מרתה שכחה לחלוטין כי גיאולוגים ומדענים מעריכים שהשתפכותה של הלבה נעשית תוך לחץ-רב. בהתפרצות עצומה שבכוחה נעקרים סלעים מדפנות הלוע, נכתשים לפרורים מושלכים ונזרקים לגובה רב.

באותו בוקר הרגישה כמו העפילה למקומות אחרים, ללא כל חיבור למציאות. מרוקנת הייתה ממחשבה על כל הקורות אותה בעת האחרונה. אפילו לא מחשבה אחת העסיקה את מוחה באותה עת, רק עבודתה. רק יצירתה.

מרתה חפנה את ידיה בצבע השחור שהערימה על גבי הפלטה.
בידיה נוטפות הצבע החלה להכתים את הבד, תחילה בתנועות מעגליות מהוססות (נזכרת בימי הגן...) ואז, לאט אך בבטחה גדלו המעגלים והתעצמו - ואתם כמויות הצבע שנערמו לגבשושיות גיאולוגיות מסתוריות.

השחור להט תחת ידיה.

מתוכו החלה לצנן נהרות אדומים ונועזים שזרמו במשיכות מכחול ארוכות והחלטיות. מכותיה הפליאו בבד הקנבס - לרגע איימו על יציבותו של הכן ושל הצבע השחור המונח עליו. אלא שהשחור והאדום החלו מסתחררים אלו באלו, כרוקדם את מחול-האש.
שעה ארוכה הטיחה כך מרתה צבעים ושרבוטים על-פני בד הקנבס הגדול, שיצרו מעין טקסטורות דוממות, שרק המתבונן ממרחק-מה, מסוגל היה להבחין כי מדובר למעשה, בפרט כלשהו מגופה של אישה.
היו אלה חמוקים עגלגלים, אולי עכוז במרומז, אך ללא ספק, חלק אינטימי חשוף: אישה עילאית במלוא גשמיותה!

אישה החושפת טפח אך מכסה טפחיים, מסתורית ומרומזת במידה שכזו, ההופכת אותה לסקסית בצורה בלתי ניתנת לתיאור. אותו בוקר הסתובבה לה מרתה בסטודיו, תזזיתית מתמיד. הייתה הולכת ובאה ומעגלת את שכבות הצבע בלהט-רב. כשהלבן הצטרף לסחרחרה, מביא עמו צבעים אפרפרים וורודים בולטים על פני הרקע הכהה.

המכחול שבידה הוביל את תנועותיה, כמו הוא שלט בה ולא היא בו.
היא נטלה את שפופרת צבע הצהוב-בננה ורוקנה בלחיצה את כל תכולתו על גבי הבד. בידיה החלה להחדיר את הצבע אל הבד בתנועות מעגליות גדולות שהלכו וקטנו, עד שהפכו לנקודה זעירה על גבי הבד.

כל אותה עת, מרתה לא הייתה מודעת כלל, כי גם הלבה המותזת בטבע, מושלכת לשחקים ומתפוררת לאבק דק המעיף יחד עמו גרגירי ענק, אבנונים וגושים גדולים עד מאוד, המכונים... פצצות וולקניות.

כך שאם תידרש מרתה, לתאר אי-פעם, את הקורות אותה בבוקרו של היום-החורפי הראשון בשנה, הרי שבהחלט תוכל להתבסס על מידע גיאולוגי זה.

שהרי אף היא הרגישה ממש כאותו הר געש מתפרץ, המתיז לבה לוהטת לכל כיוון ורק השמיים הם הגבול.

באותה שעה, חש שעון-הקיר בסטודיו שלה נטוש ועזוב, כאישה שעין-גבר, לא הבחינה בה מזה זמן רב. אישה דהויה וכבויה, שעין-אוהב לא שאבה את יופייה דרך חרכי אישוניו הכהים.

והוא כמו הגביר את רחש-תקתוקו, כמבקש להחזיר את המצב לקדמותו, לימים אחרים בהם כל דקה הובחנה על-ידי בעלת-הבית, בניד-עפעף לפחות, גם אם לא בריכוז מרבי.

זוכר כי בימים אחרים היה מי שהאזין ללחישותיו בקשב-רב וגילה התעניינות בתנועת-מחוגיו. במקביל, היה הוא מבחינתו, משתדל ביתר-שאת לעדן את תנועותיו, לעגל את קימוריו ולרקד לעיני הצופה.

ועתה, כל דקה שחלפה, מיותמת הייתה עבורו והוא חש זנוח ובודד. בניגוד מוחלט למכחוליה של מרתה, שנעו במרץ-רב ובתנועות מעוגלות ומוקפדות, בשרטטם הרים וקימורי טבע בשר- ודם, במסווה של דומם.

והנה הצבעים הנערמים שכבה אחר שכבה, שובקים חיים מחד עם היכלותה של השפופרת המעוכה, אך נולדים מחדש כל אימת ששפופרת צבע חדשה נפתחת.

נדומים לזמן-מה, ואז נעורים לחיים בעודה עוברת מבד אחד למשנהו, כמנצחת על טריו הרמוני מוסיקלי בחינניות יתרה.
היה זה הצליל המתכתי של המחבת המיותמת שבפינת המטבח, שמעדה לרגע על אותו וו-תמידי, הקבוע עלי קיר. היא שהפכה לפתע, לדוברת המוצהרת מטעם כל דוממי-הסטודיו. טוענת בשם כולם כי הם, ממש כמו מרתה בכל אותן שנים אבודות, לא זוכים לשימת-הלב הראויה להם ברגעים אלה.

רק השמש שבצבצה מבין העננים הכהים, פלשה מבעד לחלון הסטודיו, ליוותה את מרתה במבטיה, מחויכת ושבעת-רצון מהלך- הרוח החדש.
היא לא נטתה להתלונן, גם אם נטתה לשקוע באותה שעה. שלחה ליטופים אחרונים לאותו-יום באמצעות זרועותיה הזהובות, שנגהו אל בדי הקנבס המתמלאים בצבע. מביעה את תמיכתה המלאה בבעלת-המקום: חברתה משכבר הימים, מרתה.

גם מרתה הבחינה בה מזווית-עינה, ונראה כי החזירה לה חיוך, כנפרדת ממנה לזמן-מה. עוד מבט אחרון, ביקשה החמה, תוך שהיא מתכוננת לפנות את מקומה ולאפשר לאפרוריותו של הערב היורד והיום המתקצר, לכסותה בצעדיו ההססניים והסקרניים.

גם הערב-הרך הציץ וניסה לעכל את מעשיה של בעלת-הבית בעיניו הטרוטות מעייפות שתוך זמן קצר התכוונו להניח ללילה לשלוט במקומו. מרתה ניגשה אל מתג החשמל המוצב בקיר והרימה אותו אל-על.

אנחת-סיפוק בקעה מפיה. לרגע התרחקה מן הבד, התבוננה ממרחק בתוצאות החלקיות של עבודותיה המתהוות והחליטה להעניק להן זמן-ייבוש נאות עד למחרת היום.

היא הביטה סוף-סוף בשעון, שמחוגיו הלאים ממאמציו למשוך את תשומת-לבה ביום יוצא דופן זה הצביעו על השעה שבע ואחת-עשרה דקות בדיוק.

"כבר אחרי שבע!" פרצה צווחה מפיה "ולא דיברתי עם אפרת כל היום", גערה בעצמה.

היא שלפה את הטלפון האלחוטי מכנו וחייגה נמרצות אל הסלולרי של אפרת, יחד עם שפיתת-מים בקומקום וחימום שמן במחבת. אחר כך שפכה את תוכן הביצה ששיברה זה עתה אל השמן המבעבע ולחשה: "אלוהים! אני מתה מרעב", ולא שמעה כלל את קול צהלות-הניצחון של כלי המטבח, שהודו בהתלהבות לדוברת הייצוגית שלהם.
"איפה את?" זעקה לתוך שפופרת הטלפון, בעודה לועסת חתיכת לחם מיובש שנותר במזווה, אותו מרחה בחמאה-נשכחת.

"מה את אומרת? לא שמעתי שום צלצול...שכחתי את עצמי, אני מצטערת", התנצלה מרתה "או קיי, אז, מתי לאסוף אותך? מאה אחוז, תהיי למטה עוד שלושת רבעי שעה", סיכמו ביניהן, ובינתיים ישבה מרתה בניחותא, לאכול את ארוחתה הראשונה ליום זה.

מוחה מרוקן היה מכל מחשבה ורק תחושת רוגע כיסתה את כל כולה.
כאילו פתחה פתח לבאות, כך באורח-טבעי לחלוטין וללא כל תכנון מפוקח מדי, אלא מתוך מעין זרם של התת-מודע. עתה ידעה בבטחה, כי ברגע שתיתן את האות לכך, יפרוץ מתוכה גם מחר הר-הגעש הפרטי שלה - זה הנמצא בשליטתה המלאה!

ממש כמו היום, היא תדע להציב את הצבע הנכון לצד הטקסטורה המתאימה לו וליצור לבסוף יצירה איכותית ומושלמת, בעלת אמירה ברורה.

אולי לא מיד.
אולי לא בניסיון הראשון.
אבל לבסוף, ללא ספק!
ותהא זו יצירה הנובעת מתוך לועו של הר-הגעש הפרטי שלה, שהיה כבוי במשך שני עשורים או יותר.
"בא לך לקפוץ לנטע?" שאלה מרתה את אפרת, לאחר שאספה אותה במועד המתואם.
"בטח!" שמחה אפרת, חושפת את חיבתה העצומה לחברתה הטובה והיחידה של מרתה, "היא בבית, לדעתך?" הוסיפה.
"בואי ננסה", ענתה מרתה תוך לחיצה על הקוד-המקוצר של מקלדת הטלפון הנייד, האמור לקשרה עם ביתה של נטע.

בד-בבד עשתה גם תפנית בכיוון נסיעתה, לעבר ביתה של זו, כמנחשת בדרגת-וודאות גבוהה, שאכן היא תהיה בבית. והתשובה החיובית לא בוששה להגיע, בליווי קריאות השמחה של נטע שציפתה בכיליון-עיניים למפגש עם אפרת, תוך שהיא ממהרת להוציא את כל מלאי הטובין שבביתה, כדי לקבל את פני הבאות.
שעה ארוכה התחבקו נטע ואפרת, תוך שזו הראשונה מצמידה נשיקה אוהבת וחמה על לחייה של אפרת.

"התגעגעתי אלייך", התוודתה נטע.
"אני יותר", התלוצצה אפרת בעגה-ילדותית משעשעת.
"אז ספרי: איך הלימודים, איך החיים שם ואיך זה להיות רחוק מהבית...וממני במיוחד", כיסתה נטע את בתה של מרתה בגל של שאלות; ואפרת בדרכה הקומוניקטיבית, ענתה על כולן בסבלנות אין-קץ ועוד הוסיפה ותיבלה את דבריה בפרטים ובהומור הקליל המאפיין אותה.

אפרת תיארה בפרוטרוט את נושאי הלימודים המרתקים, השוותה אותם לתכנים שחברותיה מקבלות בישראל באותו תחום-לימוד ואמרה: "מההשוואות שעשיתי עם חברותיי, ברור לי שהתקשורת בישראל, לא נופלת בהרבה מזו של ארה"ב", טענה, "אבל...עדיין, אין כמו ללמוד מ...המקור, וזה...אפשר להגיד, נותן לי לחוש כמו ציפור", שיחקה על הקשר והחריזה שבין מקור לציפור, וגרפה את צחוקן של מאזינותיה.

משם, עברה אפרת לנגיעה בתחושותיה הפנימיות וחשפה את היתרונות והחסרונות של המרחק מן הבית: "זה מחייב אותך להתבגר מהר יותר", טענה "ליפול למים עמוקים ולהתחיל לשחות בכוחות עצמך, כי אין מי שיימשה אותך משם. אך מצד שני", הודתה "ישנם ימים שהבדידות קורעת. הגעגועים פשוט...חונקים את הגרון ואני רוצה לזרוק את הכל ולחזור..." החרישה פתע ואז הוסיפה "לחזור אל כל מה שמוכר לי: הסביבה. החברים. המשפחה. מזג האוויר. ולאותו...אותו חום מיוחד שיש לאנשים פה ורק פה! ובודאי שלא לאמריקנים, במיוחד לא לאלה שבניו-יורק", סיכמה לבסוף וזכתה להנהון של הסכמה מצד שתי מאזינותיה.

מאוחר יותר הצטרף לשיחה יואל - בעלה של נטע ואחריו שתי בנותיה: עדן וחן, שרק שבו הביתה מסדר-יומן העמוס. האחת מהדרכה ממושכת בצופים והשנייה מאימון התעמלות-קרקע מפרך.
שתיהן התנפלו על אפרת בהתלהבות אין קץ, והחלו משלימות את חסרי האינפורמציה מתקופת היעדרותה הממושכת.

השעה הייתה שמונה בערב בקירוב ורק משהושלמה שיחת המפגש המחודש ומשהתקבצו כל בני-הבית, פנתה נטע להכנת ארוחת-הערב.
"בואי עזרי לי", ביקשה נטע מאפרת והדבר נראה טבעי לחלוטין, לנוכח העובדה שמרתה ויואל שקעו בחדשות ששודרו בטלוויזיה, בעוד הבנות ניגשו כל אחת לחדרה ולעיסוקיה שלה. "הרגשתי שאנחנו חייבות לדבר", לחשה נטע לאפרת בעודה משליכה ספגטי חצוי אל סיר המים הרותחים. "על העבודות!" ירדה מיד אפרת לסוף דעתה של חברתה הטובה של אמה.

"גם את ראית את זה?" שאלה נטע בלהט.
"קורה שם משהו, את לא חושבת?" חיפשה אפרת אשרור לתחושותיה.
"ועוד איך!" ענתה נטע נחרצות.

"כשראיתי אותן לפני כמה ימים...חשבתי שרק אני...לא יודעת", ענתה אפרת בעודה קוצצת ירקות לסלט "אולי אני לא אובייקטיבית או משהו", הרהרה בקול.

"בהחלט. גם עליי ניתן לומר שאיני אובייקטיבית ובכל זאת...את יודעת...את יכולה להרגיש מבפנים...שיש כאן משהו יוצא דופן".
"יוצא דופן, אה? גם אני השתמשתי בדיוק במינוח הזה, ביני לבין עצמי", הודתה אפרת "יש לה את זה, מה?"

"נפש האומן תמיד הייתה חבויה בתוכה, אפרת. תמיד. אלא שהיא הייתה זקוקה לאיזשהו קטליזטור שיגרום לשחרור הזה ואחרי שנים הוא הגיע...יותר נכון אולי הם הגיעו..."
"והחברים...הם היו עבורה הטריגר לשחרור, לדעתך?" ניסתה אפרת לרדת לסוף דעתה.
"אז, היא סיפרה לך על המפגשים האלה", שמחה נטע "לא הייתי בטוחה שתעשה זאת".
"ואת סבורה שמאז נשתנה בה משהו?" תהתה אפרת.
"בודאות", ענתה.

"אז מה בדיוק קרה לה? היא השתחררה מאיזה סוד בעברה, או מה?"
"קשה לומר, את יודעת איך שזה בתהליכים נפשיים, אין גורם אחד בלעדי. אבל אולי היה זה שחרור מעלבון-הפרידה...בטח זה קשור גם לגיוסו של יותם. ויותר מכל, אני חושבת שזו מין החלטה שגמלה בה. תחושה כזו שהכל תלוי בה ורק בה, והיא צריכה להתחיל לעשות דברים ומייד!"

"נכון, נראה לי שהיא הפסיקה לצפות מהסביבה שתעשה משהו בשבילה", אישרה אפרת.

"ובעיקר לא מאביך", הוסיפה נטע "אני חושבת שהיא השתחררה ממנו במידה מסוימת". "מה זאת אומרת?" נזעקה אפרת במקצת "את חושבת שהם עומדים להיפרד? היא דיברה אתך על זה?"
"לא! ממש לא בכיוון הזה", הרגיעה אותה נטע "אבל משיחותיי האחרונות עמה, נראה לי שהיא לומדת לעצב לעצמה את דמותה. למעשה, היא הפסיקה לחפש את דמותה במראה האטומה שאביך הציב בפניה במהלך השנים..."
"היום היא מודעת לאיך שהיא הייתה רוצה לראות את עצמה", לחשה אפרת.

"כן, בהחלט!" אישרה נטע "מעתה נראה לי שמרתה הציבה בפני עצמה את המראה הפרטית שלה. היא לא זקוקה יותר להשתקפות שלה בעיניי האחר, אם את מבינה למה אני מתכ..." ובאותו רגע נשתתקה, שכן ראתה את מרתה נכנסה אל המטבח, כשהיא מרחרחת באופן מופגן את ניחוחות הרטבים הנפלאים, המתבשלים על הכירה: "איזה ריחות", התפעלה "מה מבשלים פה?" שאלה בחיוך, מבלי להבחין כלל שנכנסה באמצעה של שיחה.

"...את העתיד המזהיר שלך", אמרה נטע ללא היסוס.
"מדברות עליי, אה? רכלניות! לכן, רצית את עזרתה של אפרת ולא את שלי", צחקה מרתה בקלילות.

"אכן", נישקה אותה אפרת "שתינו הבחנו, אימא, שאיכות העבודות האחרונות שלך שייכת פתאום לליגה אחרת לגמרי". "כן, יש כאן משהו אחר, לא?" שאלה-אישרה מרתה "גם אתן חשות כך...?"

"ברור! שתינו ביחד וכל אחת לחוד", הבהירה אפרת באופן שאינו משתמע לשתי פנים "אליי דיברה במיוחד העבודה של האישה החנוטה".
"כן...השחרור הזה מהכבלים", התלהבה נטע "גם אני הרגשתי כך. אם כי, אני לא יכולה להצביע על עבודה אחת שאני מעדיפה...כל הסדרה הזאת מסקרנת וייחודית בעיניי", סיכמה.

"את יודעת, עכשיו שאני חושבת לעומק, אני לא בטוחה שיכולתי לבחור מה מבטא את התהליך שעברת חזק יותר: האישה-החנוטה או בובת-המניקין ה...ה...לא יודעת, המחרידה הזאת. אולי רבת-העוצמה הזו..." הוסיפה אפרת משלה.

"בקיצור, מרתה. יש לך כאן שתי מעריצות וזו כבר התחלה טובה", השלימה נטע וחייכה לעבר חברתה הטובה.

"השאלה הנשאלת, אימא: מה את מתכוונת לעשות עם זה?" הציבה אפרת את השאלה כהווייתה וחיפשה חיזוקים אצל נטע שהנהנה בראשה והכריזה: "אסור לתת לדבר הזה להתמוסס סתם כך"!

ומנגד הבחינו שתיהן במרתה שהביטה בהן באהבה ללא-גבולות ואז, הסיטה עיניה מהן בהדרגה. מבטה הרחיק אל החלון הפתוח, שפער בפניה את שמי הליל הפתוחים.

חיוך מסתורי נחת קלות על שפתותיה והיא כמו לחשה לעצמה מנטרה שאימצה לנפשה לא מכבר כאומרת...יש בי הרבה יותר מכפי שנראה לעין. אני שולטת עתה בכל הכוח והעוצמה שכבו בי לזמן מה...

_________________

בבואה: רומן קולח על הגשמת חלום ומימוש עצמי מלא.

כולנו באיזשהו מקום מרתה, גיבורת הספר "בבואה". חיים בתוך בחירה שעשינו לפני שנים, כשבתוכנו לבה מבעבעת המאיימת לפרוץ לשם ייעוד אחר: מקצועי, אישי או הגשמתי.

הספר מציג תהליך פסיכולוגי עדין ורגיש של ציירת בגיל הביניים, היוצאת בתערוכה ראשונה ומשמעותית, רק לאחר שגילתה את סוד ההצלחה: אתה מה שאתה בוחר להיות! איש לא יוכל לעשות בחירה זו במקומך.

זהו רומן שניתן לקראו כפשוטו: סיפור על אישה-ציירת, ועל הליך נפשי מרתק שהיא עוברת.

אך אפשר גם להתייחס לסימבוליקה המצויה בו ולהיות מונחים על-ידי המסרים הפילוסופיים המוטמעים בספר, באופן כמעט בלתי-מורגש.

כך, המקצועות של שלושת חבריה לשעבר של הגיבורה, אינם מקריים
והם יוצרים יחדיו את מרקם הווייתנו האנושית: גוף, נפש וחיצוניות.

כמו גם, השיקום של בנה-יותם-האנלוגי לשיקומה שלה (ללמוד לדבר מחדש בזכות עצמך וללמוד ללכת מחדש על רגליך שלך!).
או מוטיב הלידות המסמל התחדשות והתחלות חדשות, שינוי השם הקבליסטי ועוד.

הספר נטוע עמוק בתוך ההוויה הישראלית, ונוגע במפתיע בקורא בשלבים מתקדמים של הספר. כאשר בנה של מרתה - יותם - נפצע קשה בפיגוע-ירי שמתרחש בבסיס המודיעין בו שירת. תיאור פיגוע הירי, הפציעה הקשה וכל מה שמתגמד לעומת זאת, הם ללא ספק, חלק מחיינו הכאובים לעתים, כאן בישראל.

גלי צבי ויס עיתונאית ותסריטאית בוגרת החוג לפילוסופיה ולחינוך מיוחד באוניברסיטת תל-אביב.

הוצאת "פוקוס"
להשיג: ברשת סטימצקי, צומת ספרים, קפה גופרמן ברשפון,
הספרים של אורי": רש"י 8 ר"ג / ויצמן 34 כפר-סבא ובשאר דוכני הספרים.