הסוציאליסטית האחרונה

בפטפטת האינסופית על גורלה של מפלגת העבודה נעלם קול אחד: קולה של ח"כ שלי יחימוביץ'. בשעה שפואד, בוז'י, ברוורמן ועיני מתעסקים בניסיונות לעורר את מפלגת העבודה לחיים, עוסקת יחימוביץ' בנושאים אחרים לגמרי. למשל, באתר האינטרנט שלה, יחימוביץ' מעלה על נס את הצעת החוק שהיא מקדמת יחד עם ח"כ חיים כץ מהליכוד להגבלת שכר הבכירים במשק. אפשר להתווכח על נכונות הצעת החוק הזו, אולם ברור שההתמקדות של יחימוביץ' בעשייה ציבורית מבחינה אותה משאר חבריה.

לא, יחימוביץ' איננה תמימה. רחוק מכך. היא מבינה היטב שבמצב העניינים הנוכחי, היא עלולה לאבד את מקומה בכנסת הבאה. אולם יחימוביץ' לא נטלה חלק במרד המאורגן בסיעת העבודה שביקש להוציא את המפלגה מקואליציית נתניהו, למרות כל הביקורת שלה. היא לא משתתפת במסעות מתוקשרים לדה-לגיטימציה של ישראל. היא נפקדת מכל ההפגנות המתוזמרות למען טיהורה האתני של אריאל. אין לה מקום של כבוד בראש משמרות המחאה נגד "הכיבוש" לצד אורי אבנרי, דב חנין, ג'ומס ותמר גוז'נסקי. בבחירות האחרונות לראשות עיריית תל אביב, היא התייצבה לצד רון חולדאי בנימוק שדב חנין איננו ציוני. במידה רבה, שלי יחימוביץ' מייצגת את השמאל ההיסטורי כמו שהוא צריך להיות: ציוני, פטריוטי, סוציאליסטי וישראלי. ההיפך מ"שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" והקומוניסטים.

אם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה להפסיק לחפש כוכבים מבחוץ ולהתחיל להתמקד בשלי יחימוביץ'. יחימוביץ' אולי איננה קרוצה מהחומר שממנו נוצרים ראשי ממשלה, אבל יש לה סדר יום. היא פוליטיקאית ערכית, ציונית, עקרונית ובלתי-מתפשרת. מילה שלה היא מילה. אבל בכך גם חסרונה: הדי.אן.איי של העבודה דוחה כל פוליטיקה סוציאליסטית-ציונית כמו גוף שדוחה שתל. לכן, בהיעדר גייסות, מתפקדים ופעילים, יחימוביץ' לא תוכל למנגנון המפלגתי המשומן אלא אם יעזרו לה.

במשך שנים רבות, סוציאליזם ציוני או ציונות סוציאליסטית היו חלק מהנוף הישראלי. כשרן אדליסט הלך להיפגש עם אנשי אש"ף, יוסי שריד היה צריך להשתדל אצל אנשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם על-מנת להורידו מחבל התלייה. כשרן כהן הפגין בעד הערבים בשנות השבעים, יעקב חזן התפלץ, כינה אותו "בוגד" ונאלץ לחזור בו בלחץ החברים. במפלגת העבודה לא רצו לשמוע על אש"ף בשנות השמונים וביקשו לממש את האופציה הירדנית. תנועת העבודה מעולם לא האמינה ששלום ושוויון הולכים יחד; אם צריך להילחם, עושים כל מה שניתן למען המדינה ובו-זמנית לא מתפשרים על ערכים של צדק חברתי, שוויון הזדמנויות וסולידריות.

למפלגת העבודה יש הזדמנות היסטורית להתחיל לחזור לעצמה. זה לא קשור רק בשלי יחימוביץ' ובדמותה. זה מתחיל במאמץ להגדיר מחדש את הרעיונות המפלגתיים. לדבר בגלוי על הטעות שבתהליך אוסלו. להתחיל לנפץ את מיתוס מחנה השלום. לשים את הקלפים על השולחן ולהודות: טעינו והטעינו. ואז לפעול למען שינוי, שיפור וחישול החברה והמדינה. להתחיל במסע ארוך שלא ייגמר בבחירות הקרובות. הבעיה היא שכדי לעשות את זה, מפלגת העבודה צריכה להפסיק להיות מפלגת העבודה. ומה שנשאר זה בוז'י, פואד, החבר'ה המתלהמים של "השמאל הלאומי" ושרידי השרידים של תומכי ברק.

אם שלי יחימוביץ' תחליט לצאת לקמפיין על ראשות מפלגת העבודה, היא תופתע לגלות כמה תמיכה תהיה לה ברחוב. היא תוכל להחזיר כל מיני "מערכניקים" שערקו לקדימה והתאכזבו לגלות שמאחורי הציפוי הבלונדיני של לבני נמצאת הפדחת של חיים רמון ורוני בר-און. היא תוכל להשיב הביתה את הסוציאליסטים שהולכים שבי אחרי דב חנין כשמאחורה פועל מוחמד ברכה אצל אבו-מאזן למנוע הכרה בישראל כבמדינת העם היהודי. היא תוכל להכריח את מרצ לחזור ליסוד המפ"מי הפרגמאטי והשפוי שלה - לפני הכישלון המוסרי שבכניעה לאש"ף - ולהתמזג במפלגת העבודה. והיא גם תוכל לתת פייט רציני למפלגה הציונית הגדולה והכמעט יחידה היום, הליכוד, בכך שהיא תשיב את השיח הפוליטי לנורמאליות יחסית כאשר קדימה תקבל את מקומה הטבעי ותישחק עד היסוד.

אז רוצי, שלי, רוצי. ולפני שאת מחליטה ללכת בגדול על ראשות הממשלה ולהיחפז לצאת מממשלת נתניהו, למדי משגיאותיו של היו"ר הלפני אחרון, פטרונך לשעבר עמיר פרץ, שגמר את הקריירה כשר ביטחון עם משקפת מכוסה שהפר כל הבטחה לבוחר ותרם תרומה ממשית לממשלת החידלון המוסרי של אולמרט ושות'. ישראל זקוקה לשמאל ציוני, סוציאליסטי, אחראי ורציני, לא למקהלה של שונאי נתניהו בניצוח קומוניסטי.