לפעול לדה-לגיטימציה של הפלשתינים כעם

מה שמנסים לעשות הפלשתינים בארצות רבות בעולם כיום, זה להשיג הכרה בהם כמדינה, אף ש-92 מדינות כבר הכירו ב"מדינת ערפאת" לפני כ-15 שנים. נושא ההכרה חשוב להם, כי הם יודעים שעל-פי כל הכללים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים הבינלאומיים הם אינם עם הזכאי למדינה!

כל מי שלמד את נושא ההתיישבות בארץ ישראל ב-150 השנים האחרונות, יודע כי בסוף המאה ה-19 היה ישוב דליל של ערבים מקומיים, והיהודים שכנו בארץ בכמות לא פחותה במרכזים כמו: צפת, יפו, טבריה, עזה, חברון וירושלים (שם היהודים תמיד היו הרוב). לאחר סילוק האימפריה העותומאנית משטחי ארץ ישראל והתבססות הבריטים, החלה הגירה ערבית של רעבים ומחפשי עבודה ממצרים ומסוריה לשטחי ארץ-ישראל. תנועה זו הוגברה בעידוד לאומנות דתית מוסלמית במזרח התיכון - כתגובה לתנועה הציונית ולעליית יהודים והתיישבותם בארץ-ישראל.

התנועה הערבית הזו הייתה (ונשארה) תמיד תנועה דתית איסלאמיסטית קיצונית, שביסודה היא אנטי-יהודית ואנטי-ציונית, ובשיאה הראשוני (1929) החלה במסעי הרג נגד האוכלוסיה היהודית (חברון) והמשיכה בכך ביתר-שאת באלימות רצחנית במאורעות של שנת 1936 עד שנת 1939.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, המנהיג של ערביי ארץ ישראל היה חאג' אמין אל-חוסייני, אשר ברח לבסוף ומצא מקלט בחצרו של היטלר, שם קיבל הבטחה לבקשתו להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל. חאג' אמין אל-חוסייני חזר למזרח התיכון אחרי מלחמת העולם השנייה, אולם הבריטים לא עצרו אותו, כי הם היו אלו אשר טיפחו את התנועה המתועבת הזו של ערביי ארץ ישראל נגד היהודים על-פי הסגנון הישן של "הפרד ומשול"... וזכור לכל כי במלחמת השחרור ב-1948 הם סייעו באופן אקטיבי לכנופיות הערביות הן בנשק והן בפעילות צבאית נגד הכוחות היהודיים.

כאשר הערבים הובסו סופית בשנת 1949, נראה היה כאילו התנועה הערבית בא"י מתה. המילה "פלשתיניות" לא הוזכרה כלל ,לא על-ידי השלטון הירדני ביהודה ובשומרון, ולא על-ידי המצרים ברצועת עזה. אלא שכל זה לא הפריע להם לעודד כנופיות רצחניות של ערבים מקומיים, בשתי הטריטוריות הללו, לפעול ב"אופן לא רשמי" לפגיעה ביהודים בגבולות מדינת ישראל. פעילות זו הייתה הגורם העיקרי ליציאת מדינת ישראל למלחמה נגד המצרים בשנת 1956. המצרים, כזכור, הובסו, ואז הבין השלטון הירדני שסופו יהיה מר אם לא יפסיק את פעילות הטרור נגד מדינת ישראל, ואכן השנים 1957 עד 1967 היו שנים שקטות יחסית ביו"ש ובעזה, והתנועה ה"פלשתינית" השתתקה.

כאשר כבשנו את רצועת עזה ויו"ש ב-1967 הבינה הליגה הערבית שארץ-ישראל לא "תשוחרר" על ידה בכוח. לפיכך החליטה להקים את מה שכינתה ה"תנועה הפלשתינית", במגמה להחזיר לערבים בלחץ בינלאומי ובטרור את השטחים שאנחנו שחררנו מהשלטון המצרי ומהשלטון הירדני. מאז, המערכת הערבית/מוסלמית העולמית (בסיוע האנטישמיות במערב אירופה וכספי שוחד ממדינות המפרץ) מנסה לשכנע את העולם בדיכוי כביכול של ה"עם הפלשתיני" וגזילת "מדינתו", אדמותיו וכולי - ובו זמנית, מנהלת המערכת מסע לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הפרדוקס הגדול פה הוא שהפלשתינים אינם עם ומעולם לא היו עם. הם מהגרים ממדינות המזרח התיכון, הנמצאים בשלטון חמולות, ללא היסטוריה משותפת וללא מורשת לאומית ותרבותית כלשהי, ולפיכך ניתן לפעול לדה-לגיטימציה של הערב-רב הזה שקורא לעצמו "פלשתינים".

אסור לתת לעולם לשכוח שהסכמה למדינה פלשתינית תביא לכך שכל מיעוט שהוא, בכל מדינה בעולם, יוכל לדרוש לקבל לגיטימציה כמדינה נפרדת והדבר יגרום לכאוס באזורים רבים בעולם, בייחוד במדינות כמו עירק, טורקיה ולבנון. מסיבות שעדיין לא מובנות לי ולאנשים מלומדים אחרים, מדינת ישראל בחרה שלא לפעול בקו הסברה זה והעדיפה (עד היום) להתמודד עם הפרופגנדה וההסתה נגדה ב"הסברה אנמית", בהתגוננות בלתי פוסקת מהשקרים של הערבים וידידיהם באירופה ובהתנצלויות מגוחכות. הגיע הזמן שהמדינה תרים את הכפפה, ותתחיל לנצל את כל "הכוח היהודי" בתקשורת העולמית ותפתח במסע לדה-לגיטימציה של הפלשתינים כמדינה. יש לנו תחמושת בשפע למטרה זו, מבלי שנזדקק לשקרים או להסתות.