בית המשפט נכשל - ונפסל

לפעמים חש צד לדיון, כי בית המשפט מתנכל לו ויש לאותו צד תחושה כי השופט חרץ את דינו לשבט עוד בטרם שמיעת הראיות. יובהר, כי זוהי תחושה נוראה של חוסר אונים, שכן ידועה הרתיעה של תובע/נתבע מבית המשפט, וחלק מהשופטים לא עושים דבר כדי להפיג את המתח. אכן, יש במידה מסויימת מצב של תלות בשופט ובדעותיו, כי הגשת ערעור היא אמנם אפשרית, אולם במקרים רבים במקומותינו בית המשפט שבערעור כלל לא נכנס לעובי הקורה, זאת ועוד, מתרעם על ההעזה של המערער להטרידו ובשל כך קוצב לו הוצאות לדוגמא. שלא לדבר על הגשת בקשת רשות ערעור, שם הסיכוי לדיון מהותי עוד יותר נמוך.

ובכל זאת, יש מצבים בהם צד לדיון צריך לבקש פסילת שופט מלדון בעניינו.

כך קרה בסכסוך שהתגלע בין צדדים לעסקות מקרקעין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ה"פ 10033/99 [שופטת: ש' סירוטה]. נטען, כי השופטת סיפרה לנוכחים בבית המשפט על נוכל שניצל את טיפשותם של אחרים, והדבר היווה רמז לאחד מהצדדים - אשר ביקש כי בית המשפט יפסול את עצמו מלדון בעניינו בשל התבטאות זו.

השופטת דחתה את דרישת הפסילה, וקבעה כי המבקש [פז] כבר הורשע ממילא במעשי מירמה, ולפיכך לא היה כל צורך להתייחס אליו במיוחד, לאור הרשעותיו אלו.

על-כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון [ע"א 10770/03 פרנקל נ' אובולינק ואחרים, שופט: הנשיא א' ברק, פסק דין מיום כ"ח בניסן תשס"ד (19 אפריל 2004)].

השופט ברק קיבל את הערעור וכתוצאה מכך השופטת אכן נפסלה, כי כשלה בלשונה; אם לא בסיפורה על אודות הנוכלים המנצלים את טיפשותם של הקורבנות שלהם, אז לבטח בקביעתה אחר כך, שאותו פז בין כה הורשע, ולפיכך חיזקה את הגרסה כי דווקא (ובמיוחד) אליו כוונו דבריה... [ראו ידיעה נרחבת בנושא].

סיפור זה מזכיר לי נשכחות.

מדובר במקרה מהעבר, בו אני הייתי המושמץ בבית המשפט, ולהלן סיפור המעשה כפי שמופיע בספרי "תבונת העדות":

האירוע התנהל באולם בית המשפט בחדרה. מדובר בתביעת דיירים שונים מנווה הברון בזכרון יעקב, נגד חברות הבנייה משה"ב וברמ"ז. עורכי הדין של החברות הנ"ל קיימו דיון בלתי פורמאלי עם השופט קבל עם ועדה, שכן אולם המשפטים היה גדוש, ובין הנוכחים היו גם אנוכי, ועורך דין צעיר ממשרדו של עו"ד א' מרגלית - שייצג את התובעים.

השופט, וכנראה שגם עורכי הדין של הנתבעות, לא שמו ליבם לנוכחותנו באולם, שלא התבלטה. וכך, כאילו בינם לבין עצמם בחדרי חדרים, התלוצצו עורכי הדין של הנתבעות עם השופט, "על חשבון" רצינות התביעה ובכללה מהימנות חוות הדעת המקצועיות שנערכו על-ידי, מעשה שלא הוסיף כבוד ויקר לתביעה. במסגרת השיח הבלתי פורמאלי הנ"ל, התבטא גם השופט והביע דעתו נגד התביעה ונגד חוות הדעת.

הדבר חרה לי מכמה סיבות:
א. הנושא לגופו טרם נשמע בתיק זה, ולא היתה כל הצדקה להביע עמדה כה מוקדם, מה גם שמבחינה מקצועית נעשתה על-ידי עבודה יסודית ורצינית;

ב. נפגעתי מהזלזול;

ג. היה בכך משום הלבנת פנים ברבים, כי היו באולם אנשים רבים, ביניהם לקוחותיי;

לפיכך, ביקשתי מעורך הדין לצאת עימי להפסקה קצרה, והעליתי הצעה כי יבקש מהשופט לפסול את עצמו מלדון בתביעה. תחילה עורך הדין דחה הצעה זו, בטענה שאם לא ייפסל, אזי צפוי שיתנכל לנו, והציע להתייעץ טלפונית עם בעל המשרד עבורו עבד, עורך הדין המנוסה אהרון מרגלית. משלא נוצר קשר טלפוני, והזמן דחק (שכן לא היה טעם רב לבקש פסילה כעבור זמן, נוכח התפזרות הקהל וצמצום האפקט של בקשה מעין זו), הוחלט כי עורך הדין ייכנס עימי חזרה לאולם בית המשפט ויבקש מכב' השופט כי יפסול את עצמו מייד, בעוד כל הנוכחים ששמעו את דברי הלעג - עדיין באולם.

וכך היה: נכנס עורך הדין, בחור ערבי צעיר וחדש במקצוע, ואמר בלשון רפה ובטון שקט - דברים כדרבנות, בערך כך: "כבוד השופט, יש לי משהו לבקש בתיק זה, הפתוח לפניך".

"מי אדוני"? - שאל השופט.

"אני מייצג את הדיירים התובעים, ונמצא כאן עימי גם המהנדס בן-עזרא שנתן חוות דעת מקצועיות בתיק, וכל מה שאני רוצה להגיד זה…".

"רגע, זו בקשה אז צריך לרשום" - העיר השופט.

"אכן כך, בקשתי היא כי כבודו יפסול את עצמו מלדון בתיק".

דממה השתררה באולם.

הבעת פניו של השופט העידה בו על הפתעה מוחלטת ועל רצינות רבה. עורכי הדין ניסו להיאחז באווירה הקלילה והמבודחת שאפפה את האולם לפני כן, אך השופט היה חמור סבר, דבר שביטל כל אפשרות של קלות דעת.

נימוקי בקשת הפסילה היו ברורים ופשוטים, ונוסחו בערך כך: "כב' השופט הביע דעה ועמדה בתיק זה בנוכחות התובעים, בא כוחם, והמומחה שמונה על ידם בתיק זה. העמדה של השופט אינה לטובת התובעים, אם נשתמש בלשון המעטה. הצדק צריך שייראה, ולא רק שייעשה. במצב שנוצר, מרשיי אינם נותנים אמון בבית המשפט ומבקשים שכבוד השופט יפסול את עצמו מלדון בתיק זה".

עורכי הדין של הנתבעות, נימקו באריכות מדוע אין כל צורך בפסילה. השופט פסל את עצמו מלדון בתיק זה.

מייד לאחר מכן, התייעצתי עם עורך הדין ויחדיו ניסחנו בו במקום בקשה המתבססת על החלטת הפסילה, והיא, שהשופט יפסול את עצמו מלדון גם בתיקים נוספים, אחרים, אשר גם בהם חיוויתי את דעתי המקצועית בנסיבות מקבילות, והשופט פסל את עצמו מלדון גם בתיקים הנוספים.

לעד מומחה אין מעמד וזכות להתערב בחלק ניכר מההליכים המשפטיים, אף כשהם נוגעים למהימנותו ולמומחיותו. זהו תפקיד של עורך הדין. במקרה הנידון, נמנע ניהול דיונים אצל שופט שזלזל במומחה, והדבר נעשה רק דרך פעולה משפטית שננקטה על-ידי עורך הדין, אשר בה המומחה לא היה כלל צד.
.

___________________

ד"ר אינג' אברהם בן-עזרא הוא מהנדס בניין, בעל תואר שלישי בהנדסה אזרחית, חבר באגודת המהנדסים האזרחיים ASCE (ארה"ב) בדרגת Fellow, ומחברם של עשרות ספרים בתחום התכנון והבנייה - ספרי הדרכה וספרות מקצועית.