בשיח מרטיט מכאב עם אמהות שאבדו את כל משפחתן בפיגוע במסעדת מצה בחיפה, נעשה החיבור לשואה על-ידי אחת האמהות, שאמרה: כשמשפחות שלמות נעלמות, זו שואה.
השואה והגבורה? לא. החברה הישראלית שומטת את מיתוס הגבורה.
אולי מתחילה לצמוח בנו התובנה הקולקטיבית, שרק הויתור על הגבורה יביא לנו עוצמה ורק הויתור על המאבק העקוב מדם על הישרדותנו - יאפשר לנו לשרוד.
יום הזיכרון 2004 סיקר את נפגעי והרוגי הטרור כשווים בין שווים, העלה לדיון נוקב שבירה של מיתוסים לאומיים כמו זה של החווה הסינית, הוריד גיבורי-על מגדולתם והאניש אותם, כלל בתוכו אינספור ראיונות וסרטים על א/נשים שיצאו לשתות קפה ומצאו את עצמם כתמונה על קיר ההנצחה האינסופי שמלווה אותנו בארץ הזו מלידה עד מוות, לצד תרבות הנרות והדמעות שסובבת אותו.
ביום הזיכרון הזה נאמר במפורש שהמוות הוא אישי וסופי, שאין ממנו דרך חזרה - ושהמלחמה מיותרת.
האמירה הזו הובעה באופן ישיר וגלוי מפיהן של אלמנות, מפי אחים ואחיות שכולים, מפי הורים שאבדו את מי שהביאו לעולם, את מי שהיו טעם חייהם שלהם. היא הובאה אפילו מראש הממשלה, ששמט את הקלישאה המצמררת של "לא תדעו דאבה", ו"מי ייתן ותהיה זו המלחמה האחרונה" ודיבר על חובתו להפסיק את ההרג.
ביום הזיכרון 2004 שמעתי ברדיו מרואיינים ומרואיינות מדברים על אובדנה של האם הפלשתינית, על הרג ילדים, על השכול שלנו ושלהם.
המחאה כבר אינה נחלתם של אנשי שמאל. קרב המאסף של מי שחשבו שניתן להבדיל בין דם ודם על-ידי הדרת הנספים בטרור מהזכות להיות מוזכרים ביום הזה, היה גם קרב המאסף של אותם מעטים שבאמת חושבים שאנחנו אומה במצור, החייבת להעלות את בניה ובנותיה לעולה כדי להגן עלינו מן העולם, הבא להרגנו. אלו שחושבים שההרג הנמנע והאלקטיבי של שני העשורים האחרונים הוא בלתי נמנע.
יום הזיכרון הזה נטע בי, מעבר למסך הדמעות והכאב ממותם חסר התוחלת של כ"כ הרבה ילדים, סוג של תקווה. אנחנו חברה בשינוי, שמוציאה את השדים שלה לשיח גלוי, ואל מחוץ לגדר. שתי ציטטות עולות לי בראש בהקשר זה. אחת, של דני וולף ז"ל בפגישת פיוס שהייתה לו על ערש דווי עם רעו-יריבו אריאל שרון, שבה אמר לשרון: "הקו הירוק הוא גבול הכוח של הרעיון הציוני, גם תקציבית, גם מדינית, גם מוסרית".
הציטטה השנייה היא מספר ילדים של מיריק שניר:
"טוב שיש גדר ושער
כי נמר הולך ביער
אך לדאוג כבר לא נחוץ
הנמר נעול בחוץ"
יום הזיכרון 2004 היה הראשון בו דיברנו בגלוי על הפחד מהנמר ועל כך שאולי בכלל אין נמר, או שניתן לנעול אותו בחוץ.
האם זה הסימן לכך, שאנחנו כחברה ואומה, נמצאים על מסלול, שבהמשכו לא נדע דאבה עוד?
_______________________
פורסם לראשונה ב-
www.haderech.co.il
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
