סימנים מבשרי-רע המאיימים על קיומם התקין של מערכות גדולות מצויים, כמעט תמיד, בכשל הפעולה של הפרטים הקטנים. דוגמה טובה להלכה זו, הנובעת מניסיון רב שנים, מצויה בבלדה העממית המספרת כיצד אבד הקרב "בגלל מסמר קטן" בפרסתו של סוס הקרבות שעליו רכב המצביא רב התהילה. כשל כזה, "מסמר קטן" כזה, המצביע על סכנה של כשל מערכתי, מתקתק כפצצת זמן במערכות התחזוקה והשליטה של רכבת ישראל.
בשנים האחרונות התפתחה רכבת ישראל בהיקף התנועה המסילתית, בזמינות השירות, בדייקנות. כספים רבים הושקעו בהחדרת תודעת השימוש ברכבת ואף חוברה הסיסמה החביבה "רק רכבת". במקביל החליטה הנהגת המדינה, בצדק רב, להקציב מיליארדים לפיתוח רשת המסילות בישראל "כדי לקרב את הפריפריה למרכז הארץ". למרבה הצער, אחרי כל התכניות הגדולות "העסק לא עובד" כמו שצריך. דוגמה אחת, יומיומית, המצביע על הסכנה הצפויה למערכת, התרחשה ביום ראשון השבוע (02/05).
יום ראשון בבוקר הוא העמוס ביותר ברכבת ישראל. רבבות חיילים, הנוסעים ללא תשלום, חוזרים לבסיסיהם לאחר חופשת סוף השבוע. כיוון שרבים מבסיסי צה"ל מצויים בדרום הארץ הרי הקו העמוס ביותר הוא זה המוביל לבאר-שבע. ביום ראשון האמור הייתי צריך להגיע מוקדם ככל האפשר לפגישה עסקית בבירת הנגב. כמו רבים אחרים שנדרשו לשירותי ההסעה דרומה והחליטו "רק רכבת", נדחקתי גם אני לקרונות המיושנים שהקצתה הנהלת הרכבת לנסיעת בוקר דחוסה זו. למרבה המזל מצאתי מקום ישיבה, ולקראת השעה שמונה כבר היינו בדרכנו דרומה. בשעה 8.47, אי שם מדרום לתחנת לוד והרבה לפני קרית גת, עצרה הרכבת על המסילה. קורה. קול אדיב הסביר במערכת הכריזה, באופטימיות מרובה יש לומר, כי "עצרנו בגלל תקלה. מיד נמשיך". כיוון שמיד לא המשכנו וכנראה מישהו מצוות הרכבת הבין שאנו, הנוסעים, רוצים לדעת מה עתיד לקרות ומתי, שמענו במערכת הכריזה הודעה מרגיעה נוספת. "אנחנו מתעכבים בגלל תקלה טכנית". ושוב המתנה ללא הסבר. כעבור כרבע שעה הסתבר כי התקלה אינה כל כך פשוטה. הכרוז הרכבתי הודיע כי "יש תקלה בקטר" וכי "נזוז בעוד מספר דקות" וברצף מיידי הוסיף המסביר הבהרה עניינית "מספר לא ידוע של דקות". החיילים צחקו. אני - לא. היה לי ברור כי אני עתיד להחמיץ את הפגישה. ושוב המתנה ללא הסבר שאחריה הובהר לנו כי מישהו, שם למעלה, בהנהלה, יודע מה שהוא עושה. "נשלח קטר חדש להחליף את הקטר המקולקל. הוא עוד מעט יגיע ונצא לדרך".
משך ההמתנה עד לשלב זה כבר עבר את השעה ומחצה והקטר החדש בושש לבוא. בשלב זה הודעתי טלפונית שאינני מצליח להגיע לפגישה החשובה וכי ניאלץ לקבוע לה מועד אחר. ואז, אולי באמת מתוך כוונה להרגיע, הסבירה לנו מערכת הכריזה "אנו שולחים אנשי מקצוע לתקן את התקלה. הנהלת הרכבת מתנצלת על העיכוב". כמה זמן זה ייקח ומתי נזוז - על כך לא קיבלנו כל מידע. בינתיים נסעה הרכבת לאחור, כיצד איני יודע, עד לצומת מסילתי שאיפשר סילוק "החסימה" בציר לבאר שבע. ושוב המתנה מורטת עצבים, בדוחק, יחד עם הרבה חיילים שכבר איחרו להגיע לבסיסיהם, כשאנו מצפים לישועת המשיח. אבל המשיח לא בא וגם לא התכוון לבוא.
בסביבות השעה 11.00, אחרי יותר משתי שעות המתנה, הודיע לנו הכרוז האלמוני רב הסבלנות כי "מיד יגיעו שתי רכבות לאסוף את כל הנוסעים. הרכבת הראשונה תיקח את מחצית הנוסעים והשניה את המחצית השניה. אל תידחפו. יהיה מקום לכולם". ואכן, ב-11.10 דקות הגיעו שתי הרכבות. בסיועם האדיב של אנשי הצוות, כולל המאבטחים, הצלחנו לטפס על הרכבת הגבוהה שעמדה בשטח פתוח, לא ליד רציף כלשהו, וסוף סוף יצאנו לדרך. אם רכבת הבוקר שבה יצאנו הייתה עמוסה הרי תוספת הנוסעים בשתי רכבות החילוץ הביאה למצב שכולנו היינו לחוצים כמעט כמו סרדינים בקופסת שימורים.
הרכבת דהרה דרומה אבל הסאגה לא תמה. במרחק כעשרה קילומטרים מצפון לבאר שבע עצרה הרכבת שוב. אחרי כעשר דקות ללא הסבר שוב הודיע לנו הכרוז האדיב כי "אנו מתעכבים בגלל תיאום בין רכבות". רק כעבור חמש דקות נוספות, כאשר הרכבת מבאר שבע חלפה על פנינו צפונה, ניתן היה להבין את פשר התעלומה. כיוון שבמקום קיימת רק מסילה אחת, המתינה רכבת המצוקה שלנו עד שהרכבת שיצאה מבאר שבע על-פי לוח הזמנים הקבוע תפנה את הנתיב ותאפשר את השלמת הנסיעה. בסוף כל התלאות הגענו לבאר שבע סמוך ל-12.30. מערכת הכריזה הייתה דוממת. לא שמענו "סליחה", לא התנצלות, לא הבטחה שבעתיד הכל יהיה בסדר, לא הצעה לקבל פיצוי על הנזק שנגרם, אפילו לא פיצוי סמלי. בסך הכל "נסענו" כארבע וחצי שעות. באותה מידה יכולנו לטוס ולהגיע מנתב"ג ללונדון.
לקניית כרטיס נסיעה בכל רכב ציבורי, יש משמעות של התקשרות חוזית בין מעניק שירות למקבל השירות. התקשרות זו אומרת כך: אתה, הנוסע, משלם, ואני - המסיע - מתחייב להביא אותך אל מחוז חפצך, בזמן סביר וברמת שירות נאותה. ברור כי במקרה של "הרכבת המפגרת" החוזה הופר. הזמן לא היה זמן, השירות לא היה שירות, והאדיבות של ההודעות במערכת הכריזה לא יכלה לתקן את המעוות.
תקלות קורות. אבל אם קטר מתקלקל באמצע נסיעה בינעירונית, פירוש הדבר הוא שאנו עדים לבעיה חמורה במערכת התחזוקה של הרכבת. אם רכבת תקועה בציר תנועה ראשי במשך יותר משעתיים וכל מה שהנוסעים, בני הערובה, מצליחים לקבל אינו אלא הסברים מגומגמים ולא מדויקים - פירוש הדבר שהנהלת הרכבת אינה ערוכה כיאות לטיפול במצבי חירום מכל סוג, כנראה שגם לא אירועים ביטחוניים. וזה כנראה "המסמר" שנפל מפרסתו של "הסוס הרכבתי" המתיימר להצעיד את תחבורת ישראל אל העתיד הטוב.
אבל, למרות הכל, יש יתרון מסויים בנסיעה ברכבת. אילו, דרך משל, היה מתרחש כשל מערכתי מן הסוג שתואר לעיל בעת טיסה, ייתכן מאוד שהמטוס היה מתרסק. ברכבת, לעומת זאת, לפחות נשארים על הקרקע.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
