השבוע פירסם בית המשפט העליון פסק דין בערעור שהגישו שישה בדואים תושבי הנגב, על אי חיבור בתיהם הבלתי-חוקיים לרשת המים. פסק הדין ניתן שש שנים אחרי הגשת הערעור. לא מפתיע, כאשר רואים שכתבה אותו איילה פרוקצ'יה, הידועה - ולא לטובה - בכך שהיא מושכת החלטות שנים רבות. כדרכה של פרוקצ'יה, שוב קיבלנו כמעט עבודה סמינריונית (10,000 מילה על פני 31 עמודים) עם המון דיונים תיאורטיים נשגבים על זכויות אדם.

מה שמשך את תשומת ליבי היה העובדה, שלצידה של פרוקצ'יה ישבו עדנה ארבל ויוסף אֵלון. האחרון שימש במינוי זמני בעליון מאפריל 2007 עד אפריל 2008, וכיום הוא נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע. מבחינה חוקית יבשה, אין כאן שום פגם: החוק מאפשר במפורש לבעל מינוי זמני לסיים, ללא הגבלת זמן, את הדיון בתיקים שנמשכו מעבר לתקופת כהונתו. אבל מה עם מראית פני הצדק? איזו משמעות יש לפסק דין שנותן שופט שלוש שנים אחרי שסיים את כהונתו?

יש לי הרגשה, שאם היה מדובר באיזושהי רשות מינהלית, בית המשפט העליון היה שופך עליה קיתונות של ביקורת ואולי אפילו מבטל את החלטתה בנימוק של חוסר סבירות קיצוני. אבל כאשר זה מגיע לכבודם - הכל מותר.

האם יונה ברטל היא הגברת הראשונה דה-פקטו של מדינת ישראל? גילוייו של יואב יצחק השבוע מצביעים לכל הפחות על האפשרות שזהו המצב. אולי יש כאן בעיה לנוכח היותה של ברטל רעייה ואם, אבל זה עניין פרטי של המעורבים בדבר. מבחינה חוקית גרידא, ובהנחה שברטל אינה מקבלת את ההטבות המוקנות בחוק ובנוהג לרעיית הנשיא, אין בכך פסול.

אלא שהחוק והנוהג אינם הכל. יש גם עניין של מוסר, אתיקה, התנהגות הולמת, מראית עין. בית הנשיא נמנע בתגובתו מלהתייחס לגופו של המצב, ובכך רק העצים את סימני השאלה. מגיעות לנו תשובות יותר רציניות, מגיע לנו לדעת מה קורה במשכן נשיאי ישראל.

"22 נהרגו" - הכריזה הכותרת הראשית של הארץ למחרת האירועים בגבול ישראל-סוריה ב"יום הנכסה". העיתון לאנשים חושבים אימץ ללא כל סייג את עמדתה של סוריה. העובדה שצה"ל קבע שמדובר במספר נמוך יותר, ממש לא מזיזה לעיתון של עמוס שוקן. שהרי בבחירה בין צה"ל לבין האויב, ההחלטה של הארץ לגמרי צפויה מראש.

החוק אינו אוסר לשקר, אלא רק לקבל דבר במירמה. הוא אינו אוסר להטעות, אלא אם כן להטעיה יש מטרה פלילית. האתיקה העיתונאית, לעומת זאת, דורשת למסור דיווחים נכונים ומאוזנים. עמי דוראון, מזכיר המערכת של הארץ בימים שהיה זה עיתון ראוי לשמו, הגדיר את העיתונות בצורה מצוינת בשלוש מילים: "החופש להתבטא במדויק". היום מסתפק הארץ, ודאי ככל שהדברים נוגעים לאג'נדות שלו, בשתי המילים הראשונות.

מה שקרוי "עונת המלפפונים" בכדורגל הישראלי, עמוס בידיעות על מעברים של שחקנים בין קבוצות. חלקן נכונות, חלקן אינטרסנטיות, חלקן מופרכות. העיתונות השטחית נופלת שוב ושוב בפחים של סוכנים, שחקנים, מאמנים ומנהלים, ומפרסמת ידיעות המתבררות כחסרות כל יסוד. הצד החיובי: סדרת "הוצא מהקשרו" הנהדרת עשתה מזה יופי של ספרים.

הנקודה עליה רציתי להעיר כאן היא הסחר בבני אדם במסווה של העברת כדורגלנים (וספורטאים בכלל). יש לזה כל מיני שמות יפים, כמו שחרור מחוזה או כרטיס שחקן או דמי השבחה, ומבחינה חוקית זה גם תקין. אבל במהות - קונים ומוכרים את השחקנים כאילו היו בהמות בשוק. לעיתים ההעברות נעשות בניגוד לרצונם של השחקנים, לעיתים שחקן מוחזק בעל-כורחו בקבוצה אותה הוא רוצה לעזוב. מגעיל.

"החבר הכי טוב שלי", הכתיר ידיעות אחרונות את הספדו של רפי גינת על סמי עופר. עמוד וחצי נמשך ההספד הזה. "יותר מ-20 שנה היינו יחד. ימים שלמים, שעות ארוכות זה עם זה. רק הוא ואני", סיפר גינת. בשורות הבאות הוא תיאר כמה ממעשי הנדיבות של עופר, שבאמת נוגעים ללב.

הבעיה שלי היא עם העובדה, שגינת היה העורך הראשי של ידיעות אחרונות וכיום הוא העורך הראשי של כלבוטק, אחת מתוכניות התחקירים המובילות בארץ (לפחות בעיני עצמה). מותר לגמרי שלעיתונאים יהיו חברים, ואפילו חברים טובים, ואפילו החברים הכי טובים. איננו יודעים כיצד נוצרות חברויות, ואיננו שולטים בכך שמישהו שהכרנו תוך כדי עבודה יהפוך לחבר נהדר. אך כאשר עיתונאי בכיר מצהיר שאיש העסקים הכי גדול בארץ היה החבר הכי טוב שלו - זה מעורר שאלות וספקות לגבי היושרה שלו ויכולתו להפריד בין החברות האישית לבין החובה המקצועית.

התשובה, לפחות במקרה של גינת, היא שלילית. הנה מה שפירסם יואב יצחק באתר זה במאי 2005: "אהוד אולמרט, בתפקידו כמ"מ ראש הממשלה, שר התמ"ת, ומ"מ שר האוצר, קיים לקראת סוף 2005 פגישה עם איל ההון, סמי עופר. הפגישה התקיימה בלשכת אולמרט, במסגרת המו"מ שניהל עופר עם המדינה לקבלת פיצוי בגין מניותיו בחברת בתי הזיקוק לנפט בע"מ. ואולם, וזה כאן הסיפור הנפיץ, כדי לקדם את המו"מ, נקט עופר בצעד יוצא דופן: הוא הביא עימו לפגישה את ידידו האישי, רפי גינת, שהיה אותה עת עורך ידיעות אחרונות".

לפני כמה שבועות נתקלתי בשלי יחימוביץ בכנס מקצועי. היא עברה כמה סנטימטרים לידי. אחרי ימים אחדים ראיתי דוכנים של פעיליה במירוץ לראשות מפלגת העבודה. הדוכנים מעוטרים בתמונותיה של המועמדת. מה אגיד לכם? הפוטושופ עשה עבודה נהדרת. יחימוביץ המועמדת לא רק הרבה יותר הדורה ומאופרת מזו האמיתית, שזה לגיטימי, אלא משום מה גם הרבה יותר צעירה ונטולת סימני גיל (שמפאת כבודה לא נפרט).

כבר אמרתי מקודם, שהחוק לא אוסר לשקר. אין חוק שאוסר לשפץ תמונות וליצור מצגי שווא. אלא שלטעמי, מי שמתחיל את הקמפיין שלו בבלוף לגבי הופעתו החיצונית, אינו יכול לזכות באמון לגבי אמונותיו הפנימיות.