ראשי המרכז האוניברסיטאי באריאל מקדמים בעשור האחרון את הקמתו של מרכז למחקרי המזרח התיכון בקמפוס. הצורך למימושו כיום חיוני יותר, לקראת המעבר של המרכז למעמד של אוניברסיטה, אומר פרופ' אלכסנדר בליי, ראש החוג ללימודי ישראל והמזרח התיכון באריאל.
פרופ' בליי, מזרחן, הינו בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר שני ושלישי מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. הוא משמש גם כנשיא החברה "יעדים אסטרטגיים" לייעוץ אסטרטגי בינלאומי, וכפרופ' לענייני ישראל באוניברסיטת נוטר-דאם במדינת אינדיאנה שבארצות הברית.
לאחר שירות של 7 שנים בצה"ל הוא כיהן כיועץ לראש הממשלה לענייני ערבים בתקופת ממשלת
יצחק שמיר בשנים 1992-1990. פרופ' בליי עמד במשך תשע שנים בראש המרכז להערכה אסטרטגית באריאל, התמודד בבחירות לכנסת ברשימת הליכוד והיה מועמד לתפקיד שגריר ישראל במצרים.
מאמריו הרבים וספריו על סעודיה וירדן, וכן על סוגיות בתחום הדמוקרטיה והדמוקרטיזציה במזה"ת, התפרסמו במהדורות רבות באנגלית ובערבית.
פרופ' בליי היה בין מקימיו של החוג הרב-תחומי במדעי החברה ב"מכללת עמק יזרעאל" ושל המחלקה המשלבת לימודי ישראל והמזרח התיכון עם מדעי המדינה באריאל. ייחודה של המחלקה הוא בכך שישראל נתפסת ונלמדת כחלק מן המזה"ת, תוך התמקדות בעולם הערבי והאיסלאמי, כפי שהוא נראה בעיניה. בעוד שהרוב המכריע של המחלקות האקדמיות בעולם מלמדות וחוקרות את המזה"ת במסגרת דיסציפלינה היסטורית, המחלקה במרכז באריאל היא אחת ממספר זעום של מחלקות המלמדות את הנושא במסגרת של מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.
מדוע יש צורך במרכז מחקר נוסף לאלה הקיימים בתחום המזרח התיכון?
"כל מכוני המחקר הקיימים משלימים אלה את אלה. המרכז באריאל לא נועד להתחרות בהם. בעוד שמרבית המרכזים הקיימים עוסקים בהיבטים הצבאיים והביטחוניים, בכוונתנו להתמקד בקביעת מדדי המשילות והזכויות של אזרחים בעולם הערבי והמוסלמי.
"בעקבות האירועים המתרחשים באזורנו מתחילת 2011, חלו שינויים רבים בתחום הדמוקרטיזציה והליברליזציה בעולם הערבי. בכוונתנו לחקור את המתרחש בכל מדינה בנפרד וליצור מדד מספרי שבאמצעותו נוכל לבחון, מדי שנה, את ההתקדמותם של התהליכים או נסיגתם".
אבל עבודה זו מבוצעת על-ידי מומחי הבנק העולמי ומוסדות אחרים מחו"ל.
"אנו שואפים ומצפים שהמדדים שלנו יהיו הרבה יותר מפורטים מכל המדדים הקיימים ויופצו בזמן אמת, ובכך תהיה תרומתנו העיקרית בעתיד. העבודה שלנו משלבת הכשרה אקדמית נרחבת עם ניסיון מעשי, והתחום של זכויות אדם, ושל דמוקרטיזציה וליברליזציה,חשוב ביותר לצורך ניבוי של תהליכים, וממילא - של עיצוב מדיניות. שכן, כלל ידוע הוא כי למעט יוצאים מן הכלל לא פורצות מלחמות בין מדינות דמוקרטיות. אנו מעוניינים ליצור מדדים, הן כמותניים והן איכותניים, של דמוקרטיה וליברליזציה שיאפשרו למדינת ישראל לבצע הערכה בהירה ככל האפשר של המגמות הצפויות באזורנו בטווח הבינוני, קרי 3 עד 5 שנים".
מי ומי בצוות ההקמה?
"הצוות מונה 20 איש. מספר החוקרים לא נקבע סופית, אבל הבולטים ביניהם הם ד"ר יובל ארנון אוחנה, ד"ר רונן כהן, ד"ר אזי לב-און, פרופ' טליה איינהורן, ד"ר מיכאל נזרי והשגריר אלי אבידר. רובם הם אנשי אקדמיה עם חשיבה רעננה ובוחנת את התפיסות הקיימות היום, כאשר לאנשי אקדמיה אלה יש ניסיון גם בתחום המעשה".
יש מספיק גופים בעולם המבצעים הערכות ביחס למגמות במזה"ת. מה הייחוד שלכם?
"מרבית מכוני המחקר שחוקרים מדדים של זכויות אדם ויציבות פוליטית, ממוקמים בארה"ב, ועל כן זווית הראייה שלהם היא אמריקנית בעיקרה. אנו מעוניינים בהוספת המימד הישראלי ובהעמקתו".
לשאלתי, האם המכון באריאל ישתף פעולה עם המכונים הקיימים, אמר פרופ' בליי כי הוא וחבריו מנהלים שיחות עם מכוני מחקר נוספים, וציין כי "בשלב הזה אני מעדיף להמתין ולברך על המוגמר לאחר מכן מאשר לפרט עם מי ועל איזה בסיס אנו מנהלים את המגעים שלנו".
ומעניין לעניין, האם לדעתך הגיע "אביב העמים" למזה"ת?
"תשובתי הנחרצת היא: לא. למען הדיוק ההיסטורי, קיים אומנם זרם של דמוקרטיזציה וליברליזציה, אבל לצערי חסרה למדינות האזור הנהגה התואמת את אתגרי ההווה בעולם. לכן, במשוואה המזרח תיכונית אנו עדים לשתי הנהגות עיקריות - צבאית ואיסלאמית. הצבא נתפס כזרוע של המשטר הישן, ואילו ההנהגה האיסלאמית, שטרם הגיעה לשלטון במרבית מדינות ערב, מתארגנת במפלגות ומנצלת את ההחלשה של המנהיגות כדי לחדור לשלטון, להיכנס למעשה לנעליים של השלטון ולהפוך להנהגה".
האם יש סיכוי שראשי התנועות האיסלאמיות ישנו את דרכם עם הגיעם לשלטון?
"אין מצב. המצע האידיאולוגי הוא ברור ואיני רואה שינוי פרגמטי או אף לא שינוי בנקודה זו או אחרת. מטרת האיסלאם הרדיקלי היא ברורה. רבות ממדינות המזרח התיכון נמצאות, לצערי, בדרך לשלטון רדיקלי. גם חמאס, שלכאורה אמור היה להתמתן בהגיעו לשלטון, אינו מגלה סימנים כאלה. יחס הארגון לגלעד שליט והטילים הנורים לעברנו, כמו גם ההוצאות להורג והעינויים של מתנגדים מבית - יעידו על כך".
קיימת סכנה ליצירת חזית מאוחדת נגד ישראל?
"קשה לראות שעליית המשטרים הרדיקלים תביא ליצירת חזית מאוחדת נגד מדינת ישראל. כל תנוענה איסלאמית בכל אחת ממדינות ערב היא גם בעלת גוון לאומי. לכן, גם אם כל תנועות האיסלאם מאוחדות בשאיפה להקמת מדינה איסלאמית אחת, כל אחת מהן רואה בה ובמדינתה את התשתית להנהגת המדינה האיסלאמית הגדולה".
מהם הסיכויים והסיכונים לגבינו?
"התמונה אינה חד-צדדית. מהבחינה הצבאית, בטווח של 5 עד 7 השנים הקרובות, לא נראה שתפרוץ מלחמה נגד ישראל, וזאת, כיוון ששלטון חדש מצווה לשמור על הישגים שלמעשה עדיין אין לו. מנהיגי האזור מוטרדים ועסוקים בעיצוב המשטרים הפנימיים ולא בעימות עם ישראל. אולם, אם המשטר ישלהב את ההמונים נגד ישראל, כמפלט לחוסר היכולת שלו, עלולה להיווצר הסלמה ללא שליטה. אם נתמקד במצרים, ממשלה איסלאמית במצרים תהיה עסוקה בהשגת לגיטימציה בינלאומית ובשמירה על מעמדה החשוב באזור, אבל במקביל, היא תנסה לגרום לישראל להפר את הסכם השלום ובעצם לבטל אותו על-ידי פעולות מסוגים שונים, כמו חקירת עסקות הגז עם ישראל, התגרויות בגבולות, אי-מניעת הברחות נשק כבד לחמאס בעזה וכיוצא באלה.
"מעשים מסוג זה יעודדו את חמאס לפעילות בגבול עזה, ולכן הרגיעה בגבול זה היא, לדעתי, זמנית".
מהי עמדת המעצמות כלפי השינויים המתחוללים במזה"ת?
"המעצמות מתעוררות. כוחות נאט"ו פועלים בלוב, אבל המעצמות אינן מתערבות בסוריה, בעוד שהנעשה בסוריה מסכן את ישראל ואת טורקיה. העם הסורי זועק להתערבות, אבל בעיית הנפט לא קיימת במדינה הזאת מבחינת הכלכלות של המעצמות. לסוריה מקורות נפט משלה המספקים את תצרוכתה והמעצמות עדיין אינן מבינות כי גם העם הסורי מורכב מבני אדם כמונו הסובלים מההשתוללות הפראית של השלטון.
"כאן נכנס לתמונה הוויכוח הישן המתקיים בתוך ארה"ב, האם עליה להתערב למען אינטרס אמריקני בלבד, או למען הגנה על זכויות אדם. העמדה האמריקנית לכל אורך המשבר הנוכחי במדינות ערב לא הייתה עקבית, ולעומת המדיניות מול
חוסני מובארק, הממשל בוושינטגון לא הביע כל התנגדות לדיכוי אלים של מפגינים בבחריין בידי כוחות של סעודיה ובחריין - שהן בעלות ברית של ארה"ב. אך חשוב לציין כי בשני המקרים, כמו באחרים, ארה"ב נגררה אחרי המאורעות, שהתרחשו ללא התערבות משמעותית מצידה. ניתן אפוא לקבוע, כי אנו עדים לדעיכת משקלה של ארה"ב במזה"ת".
מתי לדעתך ימצא פתרון לסכסוכים באזור ובייחוד ביחסים בין מדינות ערב וישראל?
"לו ידעתי את התשובה, הייתי ממהר לתחנת הלוטו הקרובה וזוכה בגדול. לכן אחת הנורמות המנחות כל חוקר של בעיות המזה"ת היא לא לחפש או להציע פתרון לסכסוכים, אלא לעבור מיישוב סכסוכים לניהול סכסוכים, ובתחום הזה הדרך שלפנינו ארוכה וקשה".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
