השופטת: שרה דותן, בית המשפט המחוזי, תל אביב

המועד: יום ראשון, 11.09.2011, שעה 09:15

הנושא: ערעורים של ניצולי שואה

לשרה דותן יש בוקר שלם בו היא דנה בנושא שהוא אולי הרגיש ביותר שיכול לבוא בפני שופט בישראל: תביעות של ניצולי שואה לקבלת פיצויים ממשרד האוצר. מצד אחד, הנסיבות ברורות וגם מדובר באנשים מבוגרים מאוד המייצגים את עצמם (לא ברור מדוע אף גורם אינו מעמיד לרשותם ייצוג בחינם). מצד שני, אי-אפשר לסחוב כל ערעור במשך שעות וגם מדובר בכספי ציבור של כולנו.

המערער הראשון מפרט ברהיטות רבה את ההליכים בעניינו, דותן מקשיבה בסבלנות ובמקביל מעיינת בתיקו. היא מסבירה לו, בלשון רכה וברורה, שהיא יכולה לדון רק בחלק מטענותיו. "חבל על זמננו. אדוני יטען מה שבסמכותי ואני אחליט, ומה שלא בסמכותי - אדוני יעשה כהבנתו". כאשר דותן אינה מוצאת בתיק סימוכין לכך שעררו אכן נדחה - וזו הסיבה בעטיה הגיע הניצול לבית המשפט - היא מגיבה באמפטיה: "זה תיק מאוד עבה, אולי הערר תויק במקום אחר. אם לאדוני יש את המסמך, שיציג אותו ואז אוכל להחליט". הניצול תוהה מדוע המדינה לא הגישה את המסמך, ודותן משיבה: "אנחנו לא פה בשביל תחרות של הורדת ידיים. אני רוצה לסייע לך, לקדם את עניינך". לבסוף היא מחליטה: "אני אדחה את מתן פסק הדין ואדוני ישלח לי בדואר, לא צריך להתייצב".

לאחר מתן ההחלטה, דותן שוב מסבירה לניצול מה בדיוק עליו לעשות. "מדוע תמיד כשאני מופיע בבית המשפט חסר משהו, וזה תמיד הדבר העיקרי?", הוא תוהה. דותן נשארת סבלנית: "בית המשפט הזה עושה כל שביכולתו לסייע לאדוני. אני לא יכולה להתערב בניהול הרשות המוסמכת ואיזה מסמכים יש ברשותם. נעשה שהכל יבוא על מקומו בשלום".

"שינמקו. כאן זה סתמי ולא מפורט"

הניצול הבא הרבה פחות רהוט, לא תמיד ברור מה הוא אומר, אבל דותן פה כדי לקדם את העניינים. מאחר שהיא דנה באופן קבוע בערעורים אלו, דותן זוכרת מה היה בדיון הקודם בעניינו של אותו מערער, והיא פונה לנציגת המדינה: "לפחות דבר טוב אחד קרה - העלו את שיעור הנכות ל-50%. אבל יש תקנות, צריך שהוועדה תתייחס אליהן. ההחלטה היא מאוד לקונית: 50% בלי שום הנמקה". נציגת המדינה מתקוממת: "היו לו שלוש ועדות רפואיות עליונות בחצי השנה האחרונה; מה עוד אפשר לעשות?"

דותן לא מוותרת: "שינמקו. כאן זה סתמי ולא מפורט. הם עשו את זה כדי לצאת ידי חובה. לא אמרו למה לא 100% ולמה לא 20%". ויש לדותן עוד טענה: "המסמכים מתויקים לפי סדר לא ברור - לא לפי תאריכים ולא לפי נושאים. התיוק יוצא מן הכלל [בציניות כמובן], אבל לא משנה, מצאתי". דותן מקריאה את ההחלטה ושואלת: למה? שינמקו תוך התייחסות לסימפטומים". זהו גם פסק דינה. הניצול תוהה "אני צריך לעבור שוב ועדה?" דותן משיבה, שוב בסבלנות רבה, שאין ברירה אחרת.

הניצול השלישי מעמיד את סבלנותה של דותן במבחן קשה יותר. רב זקן מקריא מן הכתב ומתנצל מראש אם הביטויים יהיו חריפים. דותן מגיבה: "ביטויים חריפים לא מסייעים, אין צורך בהם. אנחנו דנים לגופו של עניין ולא בחלוקת ציונים". הניצול טוען שמדיניות הוועדות היא לדחות כל ערעור בלי להקשיב כלל לטענות המערערים, ודותן מבקשת - במעט חוסר סבלנות - שידבר על עניינו שלו ולא על מדיניות הוועדות. הטיעון נמשך וניכר בניצול שהוא נפגע עד עמקי נשמתו מהיחס שקיבל. "הפסיכיאטר כתב: לָבוש לְבוש דתי. אני לא יודע למה זה נחוץ; אולי זה מה שגרם לאנטגוניזם נגדי".

"אז אין לי מה לבוא לפה!"

דותן ממשיכה להקשיב בשקט ואינה נותנת לנציגת המדינה להתערב. אך כאשר המערער מתחיל לספר מה היה בוועדה בעניינו לפני חמש שנים, היא מפסיקה אותו בתוקף: "אדוני ידבר על הוועדה האחרונה, אין לי זמן לשמוע ערעורים על ועדות מלפני חמש שנים. על כל אחת מהוועדות האלה הוגשו ערעורים וניתנו החלטות". הניצול מתקומם: "לא הוגש שום ערעור". דותן: "כבר היית אצלי". הניצול: "בחיים לא! פעם אחת מגיע לי לדבר אחרי 14 שנה שהתעללו בי! אני מעולם לא הייתי!" מאוחר יותר תודה דותן בטעותה ותסביר מדוע התבלבלה.

יתרה מזאת: בתוך כמה דקות יתברר, שהניצול צודק בכך שהוא מדבר על כל שלוש הוועדות. בינתיים הוא אומר ש"המסקנה היא שקודם מסמנים את המטרה - לדחות את הערעור - ואחר כך מוצאים את הנימוקים. המטרה מקדשת את האמצעים". כאשר דותן אינה מאפשרת לו לדבר על הוועדות הקודמות, הוא אומר בהתרגשות רבה: "אז אין לי מה לבוא לפה!" דותן מתרככת ומאפשרת לו להמשיך בטיעונו. הוא מצטט פסיכיאטר אנונימי, שאמר לו על הפסיכיאטר שחרץ את דינו בוועדת הערעורים: "אם הוא אינו שרלטן שמועסק כדי לדחות את התביעות בכל האמצעים - צריך לבדוק את הרישיון שלו".

רק אחרי רבע שעה מגיע הניצול לעיקר העניין: הוועדה האחרונה, שעל מסקנותיה הוא מערער. בין השאר קבעה זו, כי משום שמדובר באדם דתי - אין לו מחשבות אובדניות. הוא אומר: "מחשבות אובדניות עולות כמה פעמים בכל יום, ואני מצליח רק בקושי להתגבר עליהן, כי איני רוצה להפסיד את העולם הבא אחרי ייסורי בעולם הזה". בשל מחשבות אלו, הוא מעיר, גם הפקיד את האקדח שהחזיק ברישיון. האיש נחנק מדמעות: הוא מדבר על "התעללות בקשישים שעברו את שבעת מדורי הגיהנום. באו למדינת העם היהודי ונתונים לחסדם של אנשים חסרי לב כאלה".

אחרי חצי שעה של טיעון, הניצול מסיים. דותן כלל אינה נותנת לנציגת המדינה להשיב, ותוך הפגנת בקיאות ותשומת לב מרובות היא מתמצתת את הטיעונים שהעלה הניצול, שלדבריה "העלה מספר נקודות רציניות מאוד". כעת גם מתברר מדוע היה חשוב שידבר על שלוש ההחלטות: יש ביניהן סתירות מהותיות ובלתי הגיוניות. המדינה טוענת שהוועדה האחרונה הסתמכה על התיעוד שהיה בפניה, אך דותן לא קונה את ההסבר הזה: "הם היו צריכים לפחות להסתכל בהחלטות של הוועדות הקודמות".

בשולי הדברים, דותן משמיעה התייחסות כללית רבת חשיבות: "בזמן האחרון אני ערה לכך שוועדת דורנר [שטיפלה בזכויות הניצולים] במקום להקל עם הנכים הרעה איתם, כי לכל האנשים אצלי חסר בדיוק אחוז - לכולם יש 49% נכות או 79%". לבסוף היא מכתיבה החלטה: פסק הדין יינתן בהמשך ויישלח בדואר. דותן מסבירה לניצול, שהוא לא יכול להגיש לה כעת מסמכים שלא היו בפני הוועדה, והוא מתלונן שגם בוועדה לא נתנו לו לדבר. כאן מוסיפה דותן הערה סרקסטית ומיותרת, שמקלקלת את הרושם החיובי שהותירה לכל אורך הדיון: "אדוני גם בערעור עלי יטען שלא נתתי לו לדבר, אחרי שנתתי לו לדבר שעה".

השורה התחתונה: בסך-הכל דותן עומדת בכבוד במשימה הקשה של איזון בין האמפטיה כלפי הניצולים לבין שמירת סדרי הדין והקפדה על החוק וכספי הציבור. ואולם, ההערה האחרונה שלה - עם כל ההבנה לכך שסבלנותה באמת עמדה במבחן - הייתה מיותרת לחלוטין.

מזג שיפוטי: 8

יעילות: 9