מרים רות כתבה את "הבית של יעל" בשנת 1977 על ילדה המחפשת מקום פרטי לעצמה. נכנסתי לאחת מחנויות הספרים הגדולות. אחת הנשים ביקשה את הספר לבתה. הזבנית החביבה ענתה לה שהספר אזל. "בוודאי אזל", התערבתי, "אולי יש את האוהל של יעל במלאי?". חס וחלילה שלא אפגע בספר הילדים הנפלא של מרים רות, אך לא התאפקתי מלהתחבר למציאות. מציאות בה גדלים ילדים לאוהלים. אוהל אינו פסול בעיני, גם באופן בו משתמשים בו בימים אלה. בהיסטוריה שלנו זכורות המעברות. גם אלה היו ברובן אוהלים. אוהלים גדולים יותר מאלה של היום, האישיים הקטנים. כמה סימלי - בעבר אוהלים גדולים והיום אוהלים קטנים. פעם היינו חברה והיום פרטים שמרכיבים חברה. איש איש לעצמו, איש איש לביתו. והרי אחת הצעקות הבולטות של המאבק החברתי, הצדק החברתי, היא החזרה להיותנו חברה. איש לרעהו, ואהבת לרעך כמוך, כבד את... - ערכים שעם הפיכתנו לחברה קפיטליסטית נמוגו. כאילו לא זכרנו מאיפה באנו, למה אנחנו כאן, מה מטרתנו בעולם הזה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
