גם השנה, כמו בשנים עברו, לדאבון הלב, יתארגנו עמותות שונות ומגוונות לסייע למשפחות שלמות שאין ידן משגת לעשות את החגים הבעל"ט כהלכתם. זאת, כי הפערים הולכים וגדלים בין מי שיש להם למי שאין להם. פערים בין "דרומיים" ל"צפוניים". בין אשכנזים למזרחיים. בין יהודים למי שאינם יהודים. בין פריפריה להתנחלויות. ובקיצור, כולנו שווים בעיני אלוהים, אבל לא בעיני השיטה והשקפת העולם של אלו שאמונים להתוות מדיניות חברתית ולהוציאה מן הכוח אל הפועל.
שנת תשע"א תיזכר בזכות הרבה דברים, אבל ובעיקר בזכות "מחאת רוטשילד". אפילו לא בזכות אותה הכרזה ריקה מתוכן של הפלשתינים על הקמת מדינה לצד ישראל. מחאת רוטשילד הייתה בזמן הנכון, במקום הנכון, אך לא על-ידי האנשים הנכונים, למרות שהם זכו לתמיכה הנכונה: התקשורת ברובה והסלבס, כמעט כולם, הפכו לסנגוריה ולמליצי היושר שלה. למה? לא בגלל טענותיהם הצודקות של "הרוטשילדים", אלא בגלל שזה היה בונטון. די היה לקרוא את מאמרו החד של קלמן ליבסקינד (
מעריב), שייעץ לזמר המיינסטרים שלה ארצי לעשות ולו מעשה אחד קטן לטובת מעמד הביניים: להפחית את מחיר הכרטיס להופעה שלו.
ישראל בעשור השני של המאה ה-21 היא עוד מדינה, לצערנו. בהרבה מובנים אנחנו כבר לא אור לגויים, בקושי הבלחה קטנה לעצמנו. פעם, המח היהודי עבד שעות נוספות כדי להמציא ולשפר את חיי הזולת. היום?! היום המח היהודי עובד שעות רבות כדי לדפוק אקזיט. פעם היינו ערבים זה לזה. היום אנחנו מתנהגים כמו סתם ערבים שמקדשים את המוות, לא את החיים.
מדינת ישראל חזקה מבחינה ביטחונית, למרות פיאסקו כמו מלחמת יום כיפור, לבנון הראשונה והשנייה. אבל מבחינה חברתית היא מתפוררת. די לספור את מספר העמותות לחלוקת מזון המפוזרות בארץ, כדי להבין שהממשלה, כל ממשלה, לא ממלאה את יעודה כלפי אזרחיה. למעלה ממאתיים עמותות מסייעות למשפחות קשות יום וללמעלה ממיליון ילדים החיים מתחת לקו העוני. עמותות אלו לא עושות עבודתן לצד הממשלה, אלא במקומה. כי את הממשלה, זו וקודמותיה, פחות מעניין הנושא החברתי. הוא פשוט לא סקסי דיו. ביטחון זה סקסי. בורסה ומניות זה סקסי. כפר שמריהו זה סקסי. וכפר שלם?! הוא לא סקסי, ולכן הוא ישלם את המחיר. ישלם ועוד איך.
וכך קורה אפוא, שכל העם צבא, וזה בסדר, אבל לא כל העם שבע, ולכן לא כל העם יכול לעשות צבא. כי צבא עושים על קיבה מלאה, לא על נתח בשר לוף.
63 שנים אחרי, והפערים בולטים מאוד. בכל מקום, בכל פינה. האפליה זועקת בשקט לשמיים, הפערים צורמים את נימי הנשמה. כך בשרות הציבורי. כך בבתי המשפט. כך באוניברסיטאות ובמכללות. היום הכי קל לאפיין את מי שנמצא במגדל השן, על הספסל שבראש הפירמידה: צבר ממוצא אשכנזי, גר במרכז הארץ או בירושלים, חילוני, שמאלני ממשפחה מבוססת. וכל האחרים שנמצאים בשלב התחתון בסולם הם בדיוק ההיפך מהנ"ל.
וכך זה נמשך כבר 63 שנים. וזה יימשך, כנראה, לעד. והפערים? אלו רק ילכו ויתרחבו, ילכו ויגדלו. והעשירים יצטרכו לתת לעניים. והחזקים להעניק לחלשים. אבל הם לא. הם לא, ולכן יצטרכו לקום עוד ועוד עמותות תומכות. עוד ועוד סיוע מצד מעמד הביניים לטובת המעמד הנמוך. ואז, רק אז, כשנהפוך ממדינה של צדק ורווחה (מה שאנחנו חייבים להיות) למדינה של צדקה ורווח (מה שאסור לנו להיות), נבין את הנזקים ונאמוד את הכשלים שבעטיים המדינה הזו לא תגיע לגיל 100, לצערנו. כי מדינה שמפקירה את הצדק לטובת הצדקה ואת הרווחה לטובת הרווחים הקלים, לא יכולה להמשיך להתקיים וגם אין לה זכות קיום.
שנת תשע"א הלכה חלפה מן העולם. בפתח שנת תשע"ב. איננו יודעים אם השנה הקרבה תהיה טובה מזו שמסתיימת, אבל אנחנו כן יכולים לייחל ולהתפלל לשנה טובה יותר. אך בכך לא די: צריך גם לעשות מעשה. הממשלה בעיקר. לפעול פחות לטובת העשירים והטייקונים, ולפעול הרבה מאוד למען ה"דרויישים". לקחת יותר מהחזקים, ולתת לחלשים. להבין ולהפנים כי הנוסחה המנצחת היחידה היא שבה לעשיר יש פחות אבל הוא בכל זאת מרוצה, ולעני יש רק מעט יותר ובכל זאת הוא מרוצה.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
